אנושיים – 1

שעות הרנטגן הגיעו. השמיים המלאכותיים שלנו המונעים מהחור באוזון להמישך ולגדול נהפכים שחורים. עננים אפורים צצים בכל רחבי השמיים. האקרו-בוטים, הזן שהיה לפני המכונות, צצים מכל מקום. כנפיהם השחורות והגדולות נפתחות והם נזהרים לא לעמוד בטווח העננים האפורים ששולחים קרני אור לבנות שבודקות את כל מי שנעמד לפניהם. איזה זן הם, מכונות או אקרו-בוטים, מי הם, בני כמה הם (למרות שלא יוכלו לגדול יותר) ועוד. זהו חוק אצלנו בשנת 3000 לספירה, ברגע שמגיעות שעות הרנטגן, חובה על כל אזרח לעמוד תחת ענן כמה שעות ללא לזוז עד ששהבדיקה מסתיימת. אני והאקרו-בוטים תמיד מסתתרים בשעות הרנטגן. האקרו-בוטים מסתובבים בעיר, צדים אחרי מזון, נפגשים זה עם זה ונזהרים לא לעמוד תחת ענן כי אז… סופם יגיע. אני רואה זוג אקרו-בוטים מחזיקים ידיים ומסתובבים בסמטאות העיר, איפה שכמעט ואין עננים. נער כבן שמונה-עשרה בעל כנפים שחורות וגדולות, ללא חולצה על חזו וזה מה שמבליט את שריריו הרבים. עם התפתחות האקרו-בוטים פסק הימום מקצוות פיהם. שפתיו הדקות והאדומות בלטו באור שמסביב ומכנסיו השחורים והבלויים התנופפו ברוח הקרה. לעומתו, הנערה, שאותה אני מכירה ושמה ליאה, לבשה גופייה שחורה צמודה שקטנה עליה וקרועה ושורט-ג'ינס שחור שגם הוא היה קטן עליה. שיערה הזהוב התבדר ברוח ויצר ניגוד מוחלט כשנגעבכנפיים הקטנות והשחורות שלה. עיניה הכחולות זהרו באורות שמסביב. ליאה והנער התנשקו, וידעו שאם ייתפסו, זהו סופם המר. הסתתרתי יחד עם ליאה מאז שהייתי בת שמונה, כבר כמעט תשע שנים. לפני שנה הנער הצטרף אלינו, אני לא ממש יודעת את שמו של הנער כי באור היום אני יוצאת החוצה ומתנהגת כמו "מכונה טובה" ויוצאת לעבוד ולחפש אוכל. אני חוזרת אחרי צהריים חצי שעה לפני שעות הרנטגן, כאשר ליאה והנער יוצאים. התרוממתי וקול דפיקה במתכת נשמע. מיששתי את ראשי.
'מפגרת! את נמצאת מתחת לפני העיר, מתחת למכסה תעלות המערכת הראשית!' יכול להיות שרעש המכה הזאת פגעה באחד מאלה שעוברים את הבדיקה. הצצתי כדי לראות וצדקתי. ליאה ובן-זוגה הסתכלו עליי בבהלה וענן עבר מעליהם. בן-זוגה של ליאה פתאום השתתק ובמקום אלומת אור לבנה שאמורה להקיף אותו הקיפה אותו אלומת אור אדומה. הוא התרומם כלפי מעלה וליאה מחזיקה בידו, נאבקת באלומת האור, מנסה להחזיר אותה אליה.
"לא! טיין! טיין!" צרחה ליאה ונפלה על האדמה הקשה. היא חיבקה את עצמה כשראתה לאיזה גובה הגיע טיין, בן-זוגה, והחלה לבכות. הבכי והצרחות עוררו ילד כבן עשר בעל עור שחום, לבוש לבן ושיערו החום מגולח. עיניו הירוקות הגדולות פנו יחד עם ראשו אל ליאה ולפתע אלומת האור שהקיפה אותו, גם היא הפכה אדומה.
'אסור לזוז בשעות הרנטגן'. אני חושבת לעצמי ומבינה מה עשיתי, 'טיפשה! טיפשה!' הילד החל להיחנק ואמו שעמדה מאחוריו בהתה בו והחלה לבכות משתדלת לא לזוז כדי שלא תמות גם היא, כי זה מה שלבטח רצה בנה הקטן. הילד נחנק והצטמק ושכבות עורו הפכו לאפר אפור שנפל והתפזר לכל עבר בגלל הרוח הקרה. חלק מהאפר נכנס לעיניי החומות וסילקתי אותו במהירות. קלעתי את שיערי החום לצמה (מה שאני תמיד עושה שאני עצבנית) ופירקתי אותה, ככה כמה פעמים עד שאני נרגעת. מוטות המתכת החלו להראות ותוך כמה דקות נשאר מהילד רק כמה מוטות מתכת המשמשות לגפיים, סליל מתוח וחזק המשמש עמוד שדרה, צינורות המשמשות מערכת עיכול, סרעפת, חזה, צלעות, לב רקה ימנית ושמאלית ולבסוף… קופסת המוח השחוקה שלו. אני חושבת שבאותו יום שברחתי, לפני שכמעט הפכו אותי למכונה ראיתי אותו יוצא מחדר הניתוח וקופסת המוח שלו חצי מחוץ לראשו. היא נהייתה שחוקה עם השנים עד ששכבות העור צמחו סביבה. חייל, גם כן רובוט, לבוש חליפת עסקים לבנה ומסכה שחורה פירק את קופסת המוח מגוף המתכת, לחץ על מרפקו ונעלם כלא היה מעולם. שעות הרנטגן נגמרו והאימא רצה לאסוף את שאריותיו של בנה.
"היה שלום גאטקס." אני אומרת ודמעות עולות בעיניי. אני נזכרת ביום הנורא הזה שראיתי אותו יוצא מחדר הניתוח עם קופסת המוח בחוץ, בוכה לי, מתחנן בפניי שאברח כי אמא כבר בפנים, והיא עומדת למות. אני עושה כדבריו ובורחת לי.
"היה שלום אח יקר."