בכל מקום באף מקום – פרק 11
אני מרים ארגז על שולחן הסלון הקטן שבדירתי.
הארגז חום ובינוני, קצת מתפורר אבל מספיק חזק להכיל ביפנים את כל זיכרונותיה.
זה מרגיש לי לא נכון להוריד את התמונות מעל קירות הדירה, אבל אני לא יכול לשבת פה עוד ולהביט אומלל במבטה הממוסגר.
אני מסיר אחת אחרי השנייה את התמונות הארורות מהקיר הלבן שטיפה מתקלף.
תמונה אחר תמונה, והארגז לאט לאט מתמלא.
הקיר הופך לבן…
שום דבר לא מכסה אותו כעט, כל הדברים שהתירו מעיניי שינה בשנתיים האחרונות נמצא בתוך הארגז הישן הזה.
זה כואב לי בלב, בלב הפצוע שלי, בלב המדמם.
ואיך שהוא זה מקלף שיכבה מהנשמה הקרועה שלי.
החזה שלי שורף.
וזה רע יותר מכל מה שאי פעם מישהו חווה, להוריד את תמונותיה מהקירות, ואת אלבומי התמונות מהוטרינה.
אני פועל עכשיו מהר יותר, כמה שאני אמהר לסיים עם הסבל הזה אולי זה יקדים את הקץ… קץ יסוריי.
תיק העבודות שלה מוצא את עצמו כעט גם בתוך הארגז החום והישן.
הנייד שלה שנשאר באותו מקום מאז, זז בפעם הראשונה מזה שנתיים.
בפעם הראשונה מזה שנתיים שאני מרים אותו ממקומו על שולחן המטבח.
הכל נמצא כעט בקופסא, כל מה שהשאיר אותי במשך שנתיים כאוב וחסר מנוחה.
אני סוגר את הארגז, ובליבי מתפלל שברגע שהאטום אותו ואשים במחסן משהו בליבי ישתנה.
וזה קורה.
הלב שלי מתחיל להתעורר, אני מתיישב על ספת העור שבסלוני… מול קירות ריקים ולבנים.
ואיכשהו אני מחייך.
חיוך אמיתי.
תגובות (1)
הללויה :))
תמשיכיי דחוווף !!