אני מצטער

הייתם צעירים כאשר זה קרה לי, לא צעירים בהרבה אך צעירים יותר.
אני עדיין לא כל-כך בטוחה מי הוא היה או איך הוא הגיע לשם, אך אני מניחה שזה כבר לא חשוב.
אני זוכרת שהגעתי מאוחר הביתה, הרבה יותר מאוחר מכפי שהרשו לי, אך כל האורות היו כבויים, ואני זוכרת שחשבתי שזה מוזר, משום שאם אני מאחרת אפילו בדקה, אימי מתחילה להדליק אורות בחשש ואולי דווקא בכעס, אני לא בטוחה, היא תמיד חשה הקלה שחזרתי, שהיא אפילו לא חשבה לפרט על מה שגרמתי לה להרגיש.
אני זוכרת את הדלת נפתחת בחריקה ומישהו יוצא החוצה, היה חשוך מכדי לראות משהו, אך קרן אור תועה, פגעה בידיו, ואני ראיתי את טפטוף הדם.
אני לא בטוחה מה גרם לו לשים לב אליי, אולי השתנקתי, ואולי דרכתי על ענף שנייה לפני שברחתי על נפשי, אך אני מניחה שהנקודה היא, שהוא שם לב אליי, לרוע מזלי.
אני לעולם לא אשכח את קול הנורא שהשמיע השמלה שלי רגע אחרי שהיא נתפסה בענף ונקרע, אני לא אשכח זאת לעולם משום שזה אחד הצלילים האחרונים ששמעתי בחיי, אתם מבינים, השמלה עקבה אותי מעט ונתנה לו זמן לצמצם את ה מרחק בינינו.
אני זוכרת את עיניו הכחולות, כל-כך יפות וכל-כך מתות, אך אני מניחה שכך זה עם דברים יפים, הם תמיד שבורים או מתים, העולם לא נותן לדבר יפה לפרוח לזמן רב מידי.
"אני מצטער." היה לו קול יפה, או לפחות אני חושבת שהיה לו, הפחד בלבל אותי, ואני כב לא בטוחה מה אני זוכרת ומה אני ממציאה, אך אני יכולה להגיד לכם בביטחון שהוא אמר אותן, את זוג המילים הללו, ומשום מה, לא יכולתי שלא לסלוח לו, הוריי לימדו אותי לסלוח לאנשים כל זמן שיש להן מספיר אומץ להודות בטעותם, ולמרות שרוב הסיכויים שהם מתו מידיו, לא יכולתי שלא לסלוח לו, אני מניחה שפשוט הייתי כזאת, רכת לב, שלא לטובתי, אך מצד שני, מה עוד יכולתי לעשות?
רציתי להגיד לו משהו, אך פחדתי שהדבר היחיד שיצא מפי הוא זעקת שבר, שלא רק שלא תעזור לי, אלא תסבך אותי בצרות גרועות יותר.
"אני מצטער." הוא אמר בשנית, ונעץ את סכינו בין צלעותיי, בדיוק בתוך לבי, ואני מרגישה את הכאב, אך אני יודעת שזה יגמר בעוד כשנייה.
"אני מצטער."