אוייבות

פרק 1: שתיקה יפה
"את רוצה מיץ תפוזים, תפוחים, לימונדה, קולה, ספרייט, עגבניות, תות בננה, מים רגילים, משהו?"
"לא תודה" סירבתי בנימוס, "אני בסדר." הקול שלי היה חסר רגש וקצת נוקשה, כעסתי, הייתי מעוצבנת, הייתי עייפה, ובעיקר הרגשתי צריבה בגרון וכאב ראש קל. קמתי הפוכה. היה לי חלום על אותו מקרה זוועתי ונורא. שבגללו החביתה הצהובה והקורנפלקס שביום רגיל נראו לי מפתים וטעימים, נראו עכשיו יבשים וחסרי טעם. שיחקתי עם הכף באי תאבון נראה לעין.
"את בטוחה?" רונית שאלה ברכות. עוקבת אחרי התנועות שלי. הגבות שלה התכווצו והיא נראתה פתאום יותר מבוגרת בעשר שנים. פתאום אותו מבט מודאג הבליט לה את השיער הכסוף מבין השערות הצבועות בכתום. אותו מבט הזכיר לי תמונה של האישה המבוגרת המסכנה באיזה סרט אחד שראיתי. אחרי שהיא גמרה לדבר היא כיווצה את השפתיים, כך שהן נהיו קו דק ומתוח. היא נראתה מפוחדת מהטון שלי. ידעתי לפני ניצוץ הפחד בעיניים החומות והגדולות שלה.
"כן" השבתי באותו קול לא נעים. ממילא לא התכוונתי ממש לאכול את מה שהיה לי בצלחת. אני מודה שלא אהבתי לדבר ככה אל רונית והיה לי עצוב לעשות זאת אבל הרגשתי רע מדי בשביל לשנות את זה. היא תמיד הייתה נחמדה אלי וניסתה להיות אחת שאני אלמד לאהוב. גם אם לא רציתי לאהוב אותה בהתחלה, די שנאתי אותה וכעסתי עליה, כי היא לא הייתה אמא שלי, כי היא סוג של החליפה אותה, כי די בגללה הכל קרה, אבל עם הזמן למדתי לראות שהיא נחמדה ורק מנסה לעזור לי. באמת לא אהבתי לדבר אליה ככה.
"אני רוצה מיץ", תומר פנה לרונית עם פנים שמחות. הגבות שלו עלו פתאום למעלה וכל ההבעה שלו נהייתה שמחה הרבה יותר מקודם. הוא נגע לאימו בכתף פעמיים אחרי שראה שהיא לא מסתכלת עליו. היא עדיין הביטה בי בפנים חצי עצובות חצי מפוחדות. הוא המשיך לגעת לה בכתף, מתוסכל שהוא לא מקבל תשומת לב.
"לא עכשיו תומר", היא אמרה לו בקול חד אחרי ששמה לב לנגיעות בכתף השמאלית שלה. היא עדיין הסתכלה עלי בלי להגניב אפילו מבטים לבן שלה, בלי לראות מה הוא רוצה. כנראה היא מאוד דאגה לי. ידעתי שהיא תדאג לי אם אני יתנהג ככה, היא נחמדה מידי.
"אבל הצעת לאליס", תומר אמר תוך כדי לעיסת בורקס גבינה חם בתוך הפה. הוא נראה כעוס קצת. הוא שילב ידיים על החזה שלו והסתכל על אמא שלו במבט מעוצבן ותובע. לקח לו הרבה זמן להבין שהוא לא הילד שמקבל את תשומת הלב שלה עכשיו. הוא אפילו נהייה יותר כעוס.
"אליס לא מרגישה טוב," קולה של רונית שוב נשמע, הפעם היא הסתובבה עם חצי גוף לכיוון תומר, אבל עדיין איכשהו הרגשתי שהיא ממשיכה להיות מרוכזת בי. היא נתנה לי מן תחושה שהשיחה הזאת עוד לא נגמרה בינינו. כאילו היא עדיין לא משחררת אותי. הרגשתי קצת לא נוח לגבי זה.
מה היא אמרה? שאלתי את עצמי והרגשתי את הכעס עולה בתוכי, ובירור את הסומק שעולה לי ללחיים. השפלתי את מבטי אל הצלחת שלי, שהייתה מלאה אוכל. חשקתי את השיניים בחוזקה מרוב כעס, ליתר ביטחון. לא רציתי להתחיל לצרוח על כולם, ולהתחיל לפזר קללות בארוחת הבוקר. הנחתי את הראש הכבד שלי על הידיים, והכל נצבע שחור. נשמתי נשימות עמוקות וארוכות.
"כן תומר תמשיך לאכול", אבא התערב פתאום וגרם לי להרגיש רע עוד יותר. מה הוא מתערב? שאלתי את עצמי. לא ראיתי אותו, רק ראיתי את הרקע השחור שהידיים שלי עשו. תיארתי לעצמי שאם הפנים שלי היו מורמים ולא הייתי צריכה לחסום אותם, הוא היה מסתכל על רונית כמו שהוא תמיד עשה כשהוא דיבר אלי. הוא אף פעם לא באמת ניסה להרגיע אותי באמת. הוא ניסה להרגיע את רונית כי היא הייתה יותר נסערת ממנו כשמשהו קורה לי. הוא תמיד נתן לי סיבה לכעוס עליו. "אליס קצת חולה היום…"
הוא הושיט יד וליטף לי את הגב. ניערתי אותו מהר. חולה? נו באמת! חשבתי לעצמי בלב. הרמתי את המבט והבטתי ישר לתוך העיניים של רונית בכעס שכמעט העלה לי דמעות בעיניים ולחשתי מבעד לשיניים, "אליס מרגישה בסדר גמור, היא רק לא מבינה מה כולם רוצים ממנה!" בסוף הדברים הרמתי את הקול שלי לצעקה. כדי להגיע לשיא של היציאה הדרמטית, מיהרתי לקום מהשולחן, ולפני שהדמעות ירדו לי מהעיניים מיהרתי לתוך החדר.
נעלתי את הדלת למקרה שמישהו ירצה להיכנס פנימה ולשאול אותי מה קרה, או מה שלומי. הרגשתי שאת השיחות האלה אני יכולה לחסוך מעצמי. הרגשתי כאילו מיציתי את כל הדיבור עם אנשים היום, למרות שהיה אז רק בוקר. הרגשתי שכבר אין לי כוח לדבר. הצריבה בגרון המשיכה להכאיב לי והתחילה אפילו להכאיב לי יותר ממקודם. ידעתי שאם אדבר הקול שיצא לי מהפה יהיה צרוד, או אפילו לחישה שקטה, או שלא יצא בכלל.
אחרי שטיפלתי בדלת, ידעתי שלא יכולתי יותר לשלוט בזה ולכן הסתובבתי ונפלתי על המזרן הנוח המקושט והורוד שלי, וטמנתי את הפנים בכרית הכחולה עם ציורי הכוכבים. הדמעות ירדו מהעיניים שלי בצורה מטורפת, והייתי חסרת אונים. לא משנה כמה ניסיתי להחליש את קולות הבכי שלי, הם רק התחזקו ונשמעו לי כמו צרחות שמלאו את כל החדר. הרגשתי איך הכרית שלי הפכה מיבשה וחמימה, לרטובה וקרה. ובפנים הרגשתי איך הדמעות לאט לאט נגמרות, והמים בתוכי מתרוקנים. הראש שלי התחיל להסתחרר במהירות ככול שהבכי שלי גבר. זה הרגיש כאילו מישהו שם ידיים חזקות על הקרקפת שלי ומהדק אותה.
חשבתי על רונית. היא באמת דאגה לי? או שהיא סתם העמידה פנים? היא נראתה מאוד אמיתית ליד השולחן, אבל בכל זאת, אולי היא עשתה את זה רק לטובת אבא כדי שירגיש שהיא ניסתה לעזור לבת שלו? אולי בכלל גם הוא עשה הצגה והוא רק אמר לרונית תודה כשהוא חזר על דבריה באוזני תומר? אם היא לא דאגה לי, אז למה היא כל כך פחדה ממני? אולי היא מפחדת שאני הרגשתי ככה בגללה? אולי היא פחדה ממשהו שקרה קודם? אולי היא לא פחדה ממני או שמה עלי בכלל, היא פשוט דאגה ממשהו שהיה קודם? לא, אמרתי לעצמי, היא דאגה לי, ראיתי את זה לפי הניצוץ שלה בעיניים. זה הרי לא יכול להיות שהיא עשתה הצגה, היא לא כזאת. אז מה עם אבא? הוא דאג לי או שהוא כבר ראה את זה כמובן מאליו? הרי הוא כבר שם לב שמשהו קורה לי, עבר הרבה זמן מאז. מזמן הוא הפסיק לדאוג לי, הזכרתי לעצמי בעצב. מצד אחד קיוויתי ששניהם ידאגו לי, אבל אז ישר סתרתי את המחשבה הזאת. שיעזבו אותי בשקט, זה הכי טוב.
הכי אהבתי את תומר באותו רגע. לא שאהבתי אותו ממש, פשוט אהבתי את מה שהוא עשה, כלומר לא עשה. הוא לא כל כך שם לב למה שקורה לי, אבל זה היה כל הקטע. זה מה שרציתי שיקרה. לא רציתי שאנשים כל הזמן יהיו מודאגים לגבי החלומות שלי. הם הרי לא מבינים אותי, אז למה הם לא פשוט מפסיקים לנסות? 'מה קרה?' רונית שאלה אותי לפני זה, 'אליס, את בסדר?' אבא הצטרף אליה כמו תמיד. רק תומר התמים ישב בצד ונהנה מארוחת הבוקר שלו, התנהג כאילו הכל כרגיל. הוא היחיד. קיוויתי שכולם יתנהגו ככה. שאני לא אהיה הצרה הכי מעניינת מסביב לשולחן. הזאת שמקבלת את כל השאלות בפרצוף, וכולם מחכים לשמוע את התשובות. אני תיארתי לעצמי שגם אם הלי הייתה שם היא הייתה שואלת אותי. אבל היא מזמן כבר הפסיקה לבקר את אבא. היא הייתה היחידה שאולי הייתה מבינה אותי, אבל ידעתי בבירור שהיא לא הייתה מפסיקה לנסות לעזור לי לצאת מזה. אבל בכל זאת היא לא הייתה רוצה שאני אעשה לה את זה, את כל השאלונים, אם היא הייתה במקומי, אז היא הייתה מבינה אותי בשלמות. עכשיו היא רק הבינה אותי חלקית. גם היא עברה את מה שאני עברתי. גם היא שמעה את הצעקות, את הבכי, את הדברים שהם הפילו. גם לה בהתחלה היו סיוטים מזה, וגם היא בהתחלה הייתה בוכה. אבל היא לא הייתה מקבלת שאלות תובעות ומעצבנות כמו עשרים ואחת שאלות של ניחושים. וגם, בכל מקרה, היא גמרה עם זה מזמן, ורק לי זה נשאר.
העברתי את המחשבות לאמא. תיארתי לעצמי שהיא הייתה עם הלי בבית באותו הזמן, לאן היה להן ללכת? בטח הן נשארו בפנים. בבית שהיה רחוק מכאן בקילומטרים, בבית שאני הייתי בו לפני יומיים, בבית ולא בעוד מקום להתארח בו כמו איפה שאני הייתי. לא הרגשתי שהבית של אבא היה או יהיה אי פעם הבית שלי. הוא לא הרגיש כמו בית. הוא לא היה חם כמו בית. הוא היה קריר ומעצבן, ורוב הזמן פשוט רציתי לצאת ממנו. לפעמים הרגשתי שאני לא יכולה להיות בו יותר, לא יכולה לסבול את רונית הזאת. לא אותה, לא את תומר ובמיוחד לא את אבא. אני בניגוד מוחלט אליו נהגתי לחשוב שזה חשוב שנדבר על מה שקרה, חשוב שנפתור את זה בינינו. שנתפייס, וננסה לשחזר את מה שהיה קודם. אבל הוא אף פעם לא הסכים לדבר איתי על הגירושים. כשרציתי לדבר איתו הוא תמיד היה מעביר נושא או קם מהשולחן או יוצא מהמרפסת. הוא היה עושה הכל כדי להימנע מזה. התחלתי לפחד שאולי הוא לא רוצה לפתור את זה.
את האמת אף פעם לא דיברתי איתו על זה, וגם לא במיוחד דיברתי איתו בכלל. ולא חזרנו להיות קרובים כמו שהיינו לפני שהוא ואמא נפרדו. זה כאילו הייתה חומה ביני לבינו שנהייתה עבה יותר ויותר עם השנים. אני גם לא חושבת שנחזור להיות קרובים כל כך אי פעם. אני באתי לבית שלו רק כי אני הרגשתי שאני חייבת. חייבת כי זה לא הוגן לא לתת לו לראות את שתי הבנות שלו, חייבת כי זה לא הוגן להתייחס אליו כאל משהו רע כל כך שלא באים לבקר אותו, חייבת כי בסך הכל אני הבת שלו. הבת היחידה שבאה לבקר אותו. הלי לא מרגישה חייבת לבוא לפה, היא טוענת שלא אכפת לה משום מקום שבו היא מרגישה לא שייכת בכלל. איפשהו בפנים הסכמתי איתה לחלוטין. אבל גם אבא לא עשה כלום כדי לפגוש אותנו בבית. הוא סתם חיכה שאני אבוא אליו מבלי לעשות שום מאמץ כדי לשפר את היחסים בינינו. אולי הוא באמת רצה להפסיק אותם.
אני כבר הגעתי למצב שרציתי להפסיק אותם. היו רגעים שכמו עכשיו, שטרקתי את הדלת של החדר ובכיתי, מתוסכלת ומעוצבנת וכעוסה על ההתנהגות שלו. לפעמים הרגשתי שאכפת לו רק מהמשפחה החדשה שלו. שהבנות מהנישואים הקודמים שלו לא קיימות יותר, הוא לא רוצה איתן שום קשר, לא איתן ולא עם האמא שלהן. הוא באמת ניסה לשכוח אותה. למחוק אותה לגמרי מהזיכרון. רצון אכזרי שהכאיב לי מאוד, וגרם לי להתרחק ממנו יותר. למה הוא לא אוהב אותנו יותר? היו כל כך הרבה רגעים שבהם שאלתי את עצמי את השאלה הזאת, מה עשינו לו רע? אף פעם לא הייתה לי תשובה, ובכל פעם שהשאלה הזאת עלתה ניסיתי למצוא הגיון, אבל כלום לא עלה לי לראש. שום הסבר, שום סיבה. וזה רק הפך אותי למתוסכלת יותר. לא עשינו לו שום דבר רע. זה רק הוא מחמיר את הכל. הוא חייב לנו התנצלות כל כך גדולה, שאולי לא נצליח לסלוח לו בחיים. לי להלי לאמא, לכולנו. בעיקר לאמא. אוי, הוא חייב לה כל כך הרבה!
רונית. חזרתי לחשוב עליה, כעוסה עוד יותר. היא הייתה הבעיה הכי גדולה, בלעדיה הכל היה ממשיך כרגיל. אם אבא לא היה בוגד איתה באמא, אולי אז שום דבר לא היה קורה, חשבתי וכל הכעס הגדול שאספתי מאז שנכנסתי לחדר התמקד בה. כל התמימות הזאת שלה, כל הדאגה אלי, הנחמדות, הנדיבות, האהבה, הכל כדי להסתיר את זה שבסך הכל היא לא הרגישה כלום. שום אשמה לא חדרה לתוך הלב הקר שלה. שום רחמים על הכעסים שעברו בבית, על הצעקות, עלי ועל הלי. רק על עצמה היא חושבת וכמה טוב שהיא לקחה את אבא מאיתנו והביאה אותו אליה. לבית החדש. לבית שיסתיר את שניהם מאמא שלי, מהמשפחה הקודמת של אבא שלי, אנחנו. לבית החדש! חדש, בלי שום קשר לעבר. לבית החדש!! להבדיל מהבית הישן שאבא שלי נפרד ממנו לתמיד. הבית החדש!!!
בכיתי הכי חזק שיכולתי. זה היה כבר יותר מידי. לא יכולתי לסבול את המחשבה על זה. זה כאב לי אפילו לדמיין את זה. המשכתי לבכות לתוך הכרית מעל המזרון הרך, יללה אחרי יללה, מעבירה את כל התסכול שלי הלאה. מנסה לפחות. "את באת והרסת הכל!" צעקתי לתוך הכרית הרטובה, מדמיינת מולי את רונית. רונית עם החיוך המזויף, השערות האדומות והעיניים הכנות. ואז התמונה משתנה. השיער שלה נהייה אפור יותר ויותר, העיניים שלה גדלות ונהיות מפחידות, הפנים שלה מתעוותות מכעס. ואני רועדת. "את הפרדת בין כל המשפחה שלי! את הרסת הכל!" צעקתי עליה בקול חלש יותר. המפלצת שאליה דיברתי, המפלצת שבמחשבות עמדה מולי, המשיכה להשתנות ולהתכער. והיא התקרבה אלי יותר ויותר. לוקחת צעדים גדולים ומהירים, מקטינה את המרחק בינינו במטר עם כל צעד. גורמת לי לרעוד חזק יותר ויותר. לרעוד מחולשה, מפחד, ומכעס מעורבבים ביחד. בעיניים החומות שלה ניצוץ של ניצחון, ניצוץ של נקמה. ואני מתכווצת הכי הרבה שאני יכולה. לכדור קטן.
אני מתחילה לשמוע צעקות מהצד השני של הדלת הנעולה של החדר שלי במטושטש, לא ברור. אני שומעת את הקול של אבא, ושל רונית. שוב ממלא אותי כעס, אבל כעס חלש יותר כי אין לי כל כך הרבה כוח. אני הייתי על המיטה עם הבגדים והנעליים, מלוכלכת ומרגישה זוועה. אני שמעתי אותם פחות ופחות, ואז, עם הראש מונח על הכרית הרטובה והתשישות הברורה שאני הרגשתי בתוכי, השינה הטובה עטפה אותי עם ידיה החמות ואני עצמתי את העיניים ושקעתי בתוכה.

כשקמתי החדר היה שקט כמו אבן. כשפקחתי את העיניים ראיתי שהדלת עדיין הייתה סגורה, אבל והדפיקות ההיסטריות ששמעתי בקושי, נפסקו. אף אחד לא קרא לי, לא צעק לשאול מה קורה לי, לא הציק לי. אהבתי את זה. רציתי להיות לבד עדיין. בלי הפרעות, רק אני והמחשבות שלי. אני והכעס שלי.
הצריבה בגרון הייתה פחות כואבת ממקודם, וכאב ראש קל סחרר אותי קצת. יחסית הרגשתי בסדר, רק העובדה העיניים שלי קצת שרפו הציקה לי, אבל בעיקרון זהו. הבטתי על הבגדים המלוכלכים ששכבתי איתם במיטה. שמתי לב שהנעליים שלי נחו על הסדין הלבן ולכלכו אותו בקצת שחור וחום, הזזתי אותן מחוץ למתחם המזרון.
לא לקח לי הרבה זמן לקלוט איפה הייתי. בהתחלה כשרק קמתי חשבתי שאני שוב בבית, עם הריח המוכר של הרהיטים ואיך שהגוף שלי שוקע כנגד המזרון הרך, ודמיינתי שאני שומעת את הקול הצלול של אמא שלי שבאה להעיר אותי כדי לאכול איתה ועם הלי את ארוחת הבוקר. הייתי כמעט בטוחה ששמעתי את הצעדים שנעלי העקב השחורות שלה על הרצפה, שהרחתי את הריח החזק והמתוק של השיער שלה אחרי מקלחת של בוקר. שמעתי את הדרך שבה היא פותחת את הדלת, בשקט, בשקט כדי לא להעיר אותי מהחריקה. את הצעדים שלה מתקרבת, את הריח מתחזק. איך הידיים שלה נוגעות בפנים שלי ומקררות אותן. ואז פתחתי עיניים, מתכוננת לראות את הפנים היפות והעדינות שלה שאני אוהבת, עם חיוך גדול, ומגלה בסוף את החדר בבית של אבא, ואז ישר נזכרת מה קרה.
הכעס לא מילא אותי עכשיו, רק רצון עז ועצום להרביץ למשהו. זה הפתיע אותי. בדרך כלל אני לא מוצאת דרך להוציא רגשות באלימות. לא עם רצון להיות אלימה. בדרך כלל רק בצעקות או בבכי מביך. טוב, לא פלא שאני לא מרגישה רצון לבכות, את כל המים שהעוד היו בתוכי הוצאתי לפני שנרדמתי. אז הגוף שלי מצא לי רצון חלופי. לאט התיישבתי על המיטה ותפסתי אחת מהידיים שלי עם היד השנייה. ריסנתי את עצמי וניסיתי להעביר את הרצון הזה כמה שיותר מהר.
כמה זמן ישנתי? חשבתי פתאום, שעה? שעתיים? יותר? פתאום הציקה לי השאלה. סובבתי את הראש והסתכלתי אחורה כדי להביט בחלון שהיה מעל המיטה שלי. ראיתי שמיים כחולים בלי שום ענן, ואת השמש שעוד זרחה. היא סנוורה את העיניים שלי. סגרתי אותן לתשעים אחוז והחזרתי את הראש למקום שלו מקדימה. אם עכשיו צהריים בערך, חשבתי לעצמי, מה זה אומר? זה אומר שבטח כולם אוכלים ארוחת צהריים ובגלל זה אני לא שומעת אותם והם לא מציקים לי. או שאבא ורונית ישנים שנת צהריים ותומר משתעמם בחדר שלו, או מול הטלוויזיה בסלון שהיה מספיק רחוק כדי שאני לא אשמע את רעשים והקולות, אלא אם אני ממש אקשיב ואתרכז. או ש… לרגע נעצרתי. בדקתי את הדברים שחשבתי עליהם אחד אחרי השני. משהו הפריע לי שם. הם בטח אוכלים ארוחת צהריים… ארוחה. אוכל! פתאום התחלתי לשים לב לרעשים שהגיעו מהבטן שלי. אז הבנתי שהייתי רעבה. בגלל זה הדברים האלה הפריעו לי. לא אכלתי כלום בארוחה הקודמת הייתה בבוקר, והייתי צריכה להכניס משהו לתוך הגוף. אחרת אני אתחיל להרעיש כל כך שכל השכונה תתלונן. בשביל להשיג את זה הבנתי מיד שאני צריכה לצאת מהחדר לכיוון המטבח, אבל עוד לא רציתי לעשות את זה. לא רציתי לראות את הפרצוף של אף אחד עדיין, לא הייתי מוכנה לזה נפשית ממש. ברור, ידעתי שבשלב כלשהו אני אצטרך לצאת על בטוח. כשיהיה לי פיפי או משהו כזה. לא יכולתי להישאר כל היום באותו החדר מבלי לקחת שום דבר מבחוץ. הייתי יכולה אם הייתי מתכננת את זה קודם ומסדרת לי אוכל ומים. טוב, כמעט יכולה. הייתי עדיין נשארת על בעיית השירותים. נאנחתי. זה היה הרגע שבו תסכול וכעס שוב נכנסו לתוך הראש לי.
עכשיו הכל התערבב ולא עמדתי בזה. הרבצתי למזרון עם יד ימין הפתוחה שלי. הקול הדהד בחדר. הנחתי את היד על המזרון. מה עושים עכשיו? אימצתי את הראש שלי חזק וניסיתי למצוא דרך לצאת מהחדר מבלי לראות אף אחד מאנשי הבית. ידעתי שאני סתם מבזבזת את הזמן. אני לא אצליח, איך אפשר? גם אם המוח שלי היה משוכלל פי מאה לא הייתי מוצאת דרך, כי אין אחת כזאת. איכשהו, איפשהו, ידעתי את זה, אבל לא עצרתי את המחשבות. נחושה וטיפשה חיפשתי אחר כלום. עוד אנחה יצאה מהפה שלי.
חזרתי לשכב על המיטה. כשהשכבתי את הגוף למטה, הורדתי את הראש חזק לתוך הכרית הרטובה. הנחתי את הידיים מעל העיניים ועשיתי לעצמי רקע שחור. כבר לא יכולתי שלא לכעוס על אבא. עכשיו הוא היה הדמות שהופיע מולי במוח. הרי גם לו היה חלק גדול במה שקרה עם רונית. הרי הוא זה שעשה את זה לא? הוא בגד באמא. הוא לא אמר לה שזה נגמר בזמן שהוא היה עם רונית, הוא חיכה עד שהיא תגלה לבד למה הוא מתרחק ממנה כל כך. הוא… עצרתי את עצמי מיד והעלתי את הידיים על המצח. לא, כעסתי על עצמי, את לא הולכת לבכות שוב כמו קודם. זה לא בא בחשבון, זאת אפשרות רעה. תמחקי אותה עכשיו!
הסתובבתי על הצד לכיוון הקיר ונשענתי על הכתף. ניסיתי למחוק בכוח את כל הרגשות הלא רצויות שלי ללא הצלחה. עכשיו כעסתי על עצמי. עברו כבר שש שנים בערך מאז, הייתי צריכה כבר להתחיל להתרגל למצב הזה אבל כלום לא קרה. למה אני ממשיכה לבכות על זה ולחפש אשמים? למה אני לא פשוט ממשיכה את החיים כמו פעם וזהו? למה הכל צריך להסתבך כל כך? אולי תחשבי חיובי פעם אחת, נזף בי קול בתוכי, זה לא ממש אשמתו של אבא שהוא הפסיק לאהוב את אמא. זה פשוט קרה. 'אבל למה הוא היה צריך לבגוד בה?' שאלתי את הקול באומללות. לא הייתה תשובה. דממה שטפה אותי. הרגשתי מטומטמת קצת שאני מחכה לתגובה מעצמי ממשהו שאני אמרתי. מהמחשבות שלי. אבל הרגשתי בפנים שהקול צדק. אני צריכה להפסיק לחשוב שלילי כל הזמן. כן, אני צריכה להתחיל לקבל את זה שרונית ואבא שלי אוהבים זה את זה. לקבל את זה שלמרות שאבא פגע באמא הוא לא כל כך אשם שהוא מאושר עכשיו, ואני צריכה להשלים עם זה למרות שזה מכאיב לי. ואמא שהיא לבד עכשיו, ואני חוששת שלעולם לא תתגבר על אבא באמת, אמא שאני שומעת את הבכי השקט שלה לפעמים בלילות, כי היא ישנה בחדר לידי, גם עם זה אני צריכה להשלים, למרות שזה ייקח לי כל כך הרבה זמן, ולמרות העצב והתקווה שמשהו ישתנה. אנחה שלישית הדהדה בחדר.
עם גבות מכווצות הסתובבתי לצד השני של המיטה לכיוון הדלת הנעולה שהייתה מולי. הרגשתי רע. הרגשתי אשמה פתאום, אולי אני מאמללת לאבא שלי את החיים? אולי עכשיו הוא עצוב ומאוכזב מעצמו וגם כמוני, מרגיש רע? רק בגלל שאני מתייחסת אליו כאילו הכל באשמתו? אולי תפסיקי לחשוב על זה! הקול חזר, אם תתחילי מעכשיו להתנהג נורמאלי הוא לא ירגיש ככה. תפסיקי להרגיש אשמה ופשוט תתחילי לעשות. שוב הוא צדק. אבל למרות שידעתי שהוא צדק, לא יכולתי שלא להיות בטוחה שאני לא אצליח להתנהג כרגיל, כאילו אני משלימה עם הכל תוך רגע. עדיין כואב לי לראות את אבא ורונית ביחד, עדיין כואב לי לחשוב על מה שהוא עשה לאמא, עדיין אני כועסת על שניהם, מאוד, ואני לא אצליח להפסיק גם אם אני הכי רוצה בעולם. פשוט ידעתי את זה. הייתי בטוחה במאה אחוז. ואז אנחה רביעית חצתה את הפה שלי. כמה אנחות אני יכולה להשמיע ביום? אין סיכוי שהחיים שלי כאלה קשים.
המשכתי להביט מהופנטת בדלת הלבנה, והרגשתי כאילו אני עושה בה שני חורים גדולים. השאלה הכי גדולה עכשיו הייתה, מה אני הולכת לעשות הלאה? היו לי כמה אפשרויות.
לצאת החוצה ולהסתכן. אני אוכל לפגוש אנשים בדרך, אבל בכל זאת אני אוכל לאכול משהו ולא לגווע בתוך החדר ברעב.
להישאר בפנים ולהסתתר מהעולם ולהתרכז רק בעצמי ובמחשבות שלי, עד שאני כבר לא אוכל יותר ואני אצטרך לעשות את האפשרות הראשונה במילא.
מבלי להסתכל על הפנים של מישהו, לצעוק אם אפשר להביא אוכל לחדר. אבל אז במצב של שירותים גם פה אני אצטרך לעשות את האפשרות הראשונה.
עמדתי להיאנח אבל עצרתי את עצמי בול בזמן. החיים שלי באמת לא כאלה קשים, זאת החלטה לא כל כך מסובכת. היה ברור לי שאני צריכה ללכת על אפשרות א'. אם אני אקח כל אפשרות אחרת, בסוף היא תוביל לאפשרות א' גם אם אני לא ארצה בכך. את אפשרות שלוש כבר מחקתי ברגע שחשבתי עליה, היא כל כך מטופשת. הרי אם אני אבקש את זה ומישהו יביא לי אוכל, מה שכמעט לא בטוח שיקרה, אני אצטרך לפתוח לו את הדלת ולפגוש אותו פנים מול פנים, וזה בכלל מה שניסיתי להימנע ממנו. אפשרות ב' סתם תמשוך את הזמן עד שאני אצטרך לצאת, אז מה זה שווה?
נשמתי נשימה עמוקה ודחפתי את עצמי למעלה, ככה שאני אגיע למצב ישיבה. נשענתי על ידיים שלי. הן היו די חלשות והרגשתי שכל שנייה אני עומדת ליפול אחורה, ולהתנגש עם הראש בקיר. כל הגוף שלי עדיין היה חלש. רובו היה עייף, וחלקו היה מותש מהבכי הסוחף. ובכל זאת החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולהתגבר על הקשיים.
אז לאט ככול שיכולתי נעמדתי על הרגליים. זה לא היה קשה בכלל, רק העובדה שאני עומדת לצאת למרות כל הבכי והצעקות שהיו אתמול גרמו לרגליים שלי קצת לרעוד. התקדמתי במהירות יחסית לכיוון הדלת. הנחתי את היד על הידית הקרירה ונשמתי נשימה עמוקה. הרעש מהבטן שלי דרבן אותי למהר יותר. פתחתי את הדלת בזהירות.
"אליס."
זה היה אבא. איך שהדלת נפתחה ראיתי את הפנים שלו. הוא היה עם היד מורמת והנחתי שהוא התכוון בדיוק לדפוק על הדלת. איזה ביש מזל. הוא נראה עצוב והקול שלו היה רך. הוא עשה את זה כדי לנסות להרגיע אותי, הבנתי. לא שזה עזר. אבל לא בגלל זה הכעס לא עלה לי במחשבות, לא הרשתי לזה לעלות לי לראש. לא עכשיו. עכשיו אני אנסה להיות נחמדה וילדה טובה. ילדה יכולה וראויה. אימצתי את כל הכוח שהיה בי למיתרי הקול. אנסה, אני לא מבטיחה שום דבר. לא יכולתי שלא להרגיש שהמזל לא שיחק לטובתי כשפתחתי את הדלת. לפחות זאת לא הייתה רונית. לאבא עוד יש לי חיבה כלשהי, זה יותר קל. זה היה נכון. אם רונית הייתה בדלת הייתי בטח טורקת אותה ומסתגרת בפנים לעוד שעתיים, יותר.
"את בסדר?" הוא המשיך והוריד את היד לצד הגוף שלו. הגבות שלו עלו למעלה והשפה שלו רעדה קצת. הבטתי לו עמוק לתוך העיניים הירוקות. הוא לא ממש דאג לי, הנחתי. הוא אף פעם לא ממש דאג לי. אמרתי לעצמי שלא נורא כי ראיתי את זה בא. נאנחתי אך ורק מבפנים.
עכשיו את הולכת לדבר ברכות חזרה, הורתי לעצמי, קול רך ונעים, קול נחמד ולא כעוס, גם אם נעלבת. נשמתי נשימה עמוקה, "אני בסדר עכשיו." אוי לא! כעס עלי הקול בתוכי. הקול שלי יצא קריר אפילו יותר מקודם. הוא יצא בדיוק ההפך ממה שרציתי. ראיתי איך אבא נרתע ולוקח צעד קטן אחורה. אבל ידעתי שהוא די רגיל לזה כבר, שאני קרירה אליו, אז הוא לא לקח את זה ברצינות כל כך, הוא לא לקח שום דבר שקשור אלי ברצינות כל כך. זאת האמת, אני ידעתי את זה, גם אם הוא לא התכוון שאני אשים לב. בכל זאת התאכזבתי קצת מעצמי, שלא הצלחתי לשכנע את הקול שלי לעשות מה שהמוח שלי רצה לעשות. הקול בתוכי לא הפסיק להגיד עלי דברים רעים ולתאר לי עד כמה הוא מאוכזב ממני, ואני הפסקתי להקשיב לו בשנייה שהוא התחיל לקטר. אולי תשתוק? אמרתי לו בגסות. לא… הוא התחיל. תשתוק! אמרתי לו עוד פעם. ואז סוף סוף היה שקט במוח המסכן שלי. וחזרתי להתרכז באבא.
"…לך," הוא גמר את המשפט שלא שמעתי לא את ההתחלה ולא את האמצע שלו. הבטתי בו במבט מבולבל ולא מבין. אין סיכוי שממש לא שמעתי את מה שהוא אמר כשדיברתי עם עצמי. חשבתי עם עצמי. משהו כזה. אבל, מי יודע?
"סליחה, לא שמעתי," הקול עכשיו יצא יותר טוב ולא כל כך כעוס. הייתי מרוכזת מידי במילים שלי באשר להישמע נחמדה וכנראה שזה עזר. אבל הקול כן העיר את הצריבה הקלה שעוד הרגשתי בגרון שלי. הוא יצא קצת צרוד. לפחות הקול לא התחיל להציק לי עוד פעם.
אבא הביט בי וקצת נעלב. חשבתי לעצמי מה עובר לו עכשיו בראש. בטח זה משהו כמו למה היא לא מקשיבה לי? מה זה עוד יכול להיות? "אמרתי," הוא נשמע קצת חסר סבלנות, עכשיו אני נרתעתי אחורה. הגישה שלו כל כך השתנתה בדקה הזאת שהוא דיבר איתי. מדהים עד כמה הרגשתי נפגעת. הרבה יחסית לרוב הפעמים שנפגעתי מדברים שהוא עשה. "שיש ארוחת צהריים וכולם מחכים לך."
לא יכולתי שלא להגיב מיד, למרות שניסיתי לרסן את עצמי. הייתי מאוד רעבה כנראה. "יופי. אני מורעבת." אמרתי וניסיתי לחייך. הדבר היחיד שיצא לי הוא שהרמתי את החלק הימני של השפה שלי. חיוך מזויף. לא חם, לא אמיתי, ולא עם שום רגש בכלל. לא הרגשתי צורך לחייך, הוא לא היה נחמד אלי כל כך. הקול שלי יצא רע. לא מה שתכננתי בכלל. הוא יצא כאילו אני חיכיתי לרגע שהוא יבוא ויציל אותי מהחדר כדי לבוא לאכול במטבח. ממש לא רציתי להישמע ככה. רציתי שזה יצא כמו אני-הייתי-מסתדרת-גם-בלעדייך-תודה-בכל-מקרה. אבל לא נראה שמשהו יוצא היום כמו שתכננתי.
אבא לא חייך עלי למראה השפה המעוקמת שלי. הוא רק סובב אלי את הגב הלא מעניין שלו והתחיל ללכת לכיוון המטבח. מאוכזבת ממנו ומעצמי צעדתי אחריו. החדר שלי לא היה כל כך רחוק מהמטבח, רק היה צריך להמשיך עד הסוף במסדרון די ארוך שממנו יצאו כל חדרי השינה. היו בבית שלושה כאלו. אחד לאבא ורונית, אחד לתומר, ואחד לי כמובן. השתמשתי בו רק כשבאתי לבקר, ולכן רוב הזמן הוא שימש כחדר שינה אקסטרה, בשביל אורחים. בסוף המסדרון הייתה המקלחת עם השירותים בפנים. המטבח והסלון היו מחוברים בחדר גדול אחד, כלומר לא היה ביניהם שום קיר מפריד. ואיך שאני ואבא עברנו את כל המסדרון וחלפנו ליד כל התמונות (המכוערות לדעתי) שהתלמידים של רונית מעבודה צילמו וגם היא צלמה שהיו תלויות על הקיר, ראיתי שליד השולחן של המטבח באמת ישבו רונית ותומר. תומר היה עסוק בטלפון החדש שקנו לו לא מזמן, ונראה שהוא ממש לא התעניין במה שקורה מסביבו. הוא היה מאוד שקוע במשחק כנראה והפנים שלו היו מאוד קרובות למסך. בניגוד אליו רונית, איך שהיא שמעה את הצעדים שלנו היא הביטה בי במבט עצוב. בלב רציתי להגיד לה אולי די עם ההצגות, אבל עצרתי את עצמי מהר.
אבא התיישב מול רונית ואני תפסתי את הכיסא האחרון שנשאר, מול תומר. ליד השולחן הייתה דממה מביכה. מה אומרים עכשיו? תיארתי לעצמי שלרונית מתאים להתחיל לחשוב על איך להתחיל לדבר איתי, איך לנסות לשאול מה קרה בעדינות מבלי שאני אירתע כמו קודם, ועל איזה נושא שיחה כולנו נדבר. לאבא היה מתאים לחשוב על מה רונית חושבת, וגם במקום מאוד קטן לחשוב עלי. קטן מאוד. והמוח של תומר בטח היה מלא בטכנולוגיה והטמטום שלו. הסתכלתי עליו והוא עיקם את הפרצוף. בטח נפסל במשחק. השפלתי את המבט למטה. הצלחת הריקה והמצוחצחת שלי חיכתה לרגע שבו אני אלכלך אותה ואשים עליה אוכל. הפה שלי כבר היה מוכן להכניס כל דבר פנימה. הושטתי יד קדימה כדי לקחת את הקערה שהייתה מלאה בסלט. שמתי לב שגם הצלחות של כולם היו ריקות.
"אליס," שמעתי מישהו אומר והרמתי את הראש. הקערה שהחזקתי ביד הייתה באוויר וכבר עם היד השנייה החזקתי את כף העץ הגדולה. המילה 'מה' הייתה על קצה הלשון שלי, אבל אז שמתי לב שאף אחד לא מסתכל עלי. הייתי כמעט בטוחה שהקול היה שייך לרונית, אבל כשהסתכלתי לכיוונה היא חסמה את הפה שלה עם היד ובעיניים שלה היו ניצוצות של דמעות. היא נראתה עצובה ומדוכאת. לא האמנתי שכל זה בגללי. הרי אני רק עזבתי את השולחן בבוקר. כלום חוץ מזה. אבל את יודעת שזה היה הקול שלה! היא כן דיברה אלייך. אמר לי קול בלב. הוא הכאיב לי כשהוא אמר בעקיפין, את יודעת שזה בגללך, זאת אשמתך המלאה. עניתי לעצמי בתשובה: אולי רונית אמרה את זה, והנחתי לעצמי לשים את הסלט על הצלחת. המלפפונים והעגבניות החליקו לתוכה ושמן זית נשפך מסביבם.
השתיקה המשיכה גם בזמן שהכנסתי את הכף הראשונה לתוך הפה. הסלט היה טעים מאוד, אבל המלח שהיה בו שרף לי קצת את השפה. עשיתי הפסקות קצרות בין כל ביס כדי לא להחמיר יותר מידי את הכאב. אבל מצד שני לא יכולתי להפסיק לאכול מרוב שהוא היה טעים. לא הרמתי את הפנים למעלה. לא הסתכלתי על אף אחד. באיזה שלב כלשהו הרגשתי שהשתיקה מביכה מידי, ואמרתי לעצמי שצריך לדבר על משהו. אבל אז ישר הורתי לעצמי לשכוח מזה ולהמשיך להיות בשקט. אני לא סבלתי כשהוא היה מסביב לשולחן, אבל לפני הנשימות העמוקות הבנתי שאבא ורונית היו חסרי נחת.
העזתי רק להביט לכיוון תומר עם העיניים, מבלי לזוז יותר מידי. משום מה ידעתי שהוא לא יסתכל עלי, ככה שבגלל זה לא פחדתי לעשות זאת. אז ראיתי אותו מתאבק להמשיך לשחק בזמן שהוא אוכל. הוא הביט מרוכז בטלפון, ודחף כפות לתוך הפה הפתוח שלו מבלי להסתכל על מה שהוא עושה. אבל הוא לא יכול לעשות את שני הדברים ביחד, ולכן רוב האוכל שלו היה מסביב לצלחת ולא בתוכה. זאת הייתה הפעם הראשונה בכל היום הזה שבאמת חייכתי. זה היה מראה כל כך מטופש שלא יכולתי למנוע את זה. החיוך היה חיוך קטן, בלי שיניים רק מתיחה של הפה לצדדים, אבל לפחות זה היה חיוך. רגש סיפוק פצפון חדר לתוכי. אז מתברר שאני כן יכולה לחייך, טוב לדעת.
במהירות הצלחתי לגמור את הסלט שהיה מונח מלפני, והרעשים מהבטן שלי מזמן כבר נפסקו, מהרגע ששמן הזית נגע בשפתיים שלי. ובאותו זמן גם אכלתי קצת פסטה ושניצל, והגעתי למצב שבו הייתי שבעה. הבטן שלי אפילו התחילה לכאוב, אבל הכאב לא הציק לי כל כך, הוא היה לצד ההקלה שהרגשתי בידיעה שאני לא אצטרך לצאת מהחדר שלי אחרי זה ללפחות חמש שעות. הגעתי למסקנה שדי מיציתי את הארוחה ואת הישיבה מסביב לשולחן הגדול שהיה מוקף בדממה אין סופית, וחשבתי אם זה יהיה מאוד מעליב אם אני אעזוב עכשיו את השולחן ואלך לחדר שלי. ידעתי על בטוח שאבא ורונית לא יאהבו את זה, ולתומר זה לא יהיה אכפת. השאלה הייתה אם לי היה אכפת. המוח שלי התחלק לשניים. צד אחד אמר שאני צריכה להישאר. זה לא מנומס, זה לא יפה, וזה מאוד קר ולא נעים. אני לא יכולה ללכת, בעיקר אחרי שראיתי מה גרמתי לרונית להרגיש. שבטח גם הכאיב לאבא באותה מידה, כמו שאני מכירה אותו. הצד השני היה נגד הצד הראשון כמובן כי אחרת הוא לא היה קיים. הוא טען שבתוך הלב שלי אני יודעת שלא אכפת לי מה אנשים מסביבי ירגישו, לא בבית הזה בכל אופן. לא אכפת לי אפילו להגיד להם ישירות שאני רוצה ללכת לחדר, גם בלי לבקש רשות לעזוב. כמעט עמדתי להסכים עם הצד השני והנחתי את הידיים על השולחן כדי לדחוף את עצמי למעלה, אבל אז נזכרתי במה שחשבתי עליו קודם. תחשבי חיובי, אמרתי לעצמי והכרחתי את המוח שלי לציית. נשארתי לשבת ליד השולחן.
השתיקה לא נמוגה, והרגשתי שהיא לא תעלם לעולם. היא נראתה כל כך ארוכה וממושכת. ובכל זאת המשכתי לשבת על הכיסא הנוקשה, בלי לזוז כמעט, מצפה כבר לרגע שמישהו יתחיל לדבר, או שאני אעיז ללכת משם. ואז פתאום שמעתי את החריקה שהתאימה להזזת כיסא והבטתי לעבר תומר. הוא החליט שנמאס לו והוא היה הראשון שקם מהשולחן. הוא לא הלך לחדר, כולנו הסתכלנו עליו כשהוא הלך לכיוון הטלוויזיה. הוא תמיד הלך לטלוויזיה אחרי ארוחות. הוא לא עזב מכשירים טכנולוגים מהבוקר עד הלילה. לפחות היה בזה היתרון, העובדה שהוא קם נתנה לי ביטחון ואני הצלחתי לקום בעצמי. רונית עקבה אחרי עם המבט. הכרחתי את עצמי להיות נחמדה ואמרתי, "תודה, היה טעים מאוד." הקול שלי יצא סביר, וגרם לרונית לחייך קצת לכיווני. להפתעתי זה לא ממש שימח אותי או נתן לי רגש טוב כלשהו. לא הרגשתי כלום למראה החיוך הזה. הדמעות עדיין היו שם, שמתי לב, למרות שזה נראה כאילו היא מנסה להסתיר את זה.
לקחתי את הצלחת המלוכלכת שלי, וגם את הצלחת שתומר לא לקח, לכיור. לא הסתכלתי לכיוון אבא, לא יודעת למה. הכנסתי את הצלחות בזהירות פנימה, ומיהרתי לחדר שלי. אבל אז עצרתי.
מה את עושה? קול בתוכי שאל. להפתעתי הגוף שלי הזיז את עצמו לכיוון הספה שעליה תומר ישב. ניסיתי לחשוב על מה אני עושה, אבל זה לא יצר שום דבר הגיוני. תומר? מה יש ביני לבינו? כלום. למה אני עושה את זה? אולי אני רוצה לעשות לרונית טובה? אולי אני מרגישה שאני והוא רחוקים מידי? אולי לא כדאי לי לעשות את זה ואני פשוט דפוקה? לצערי האפשרות האחרונה נשמעה לי הכי טובה. ניסיתי להילחם בגוף שלי, אבל זה לא עזר וכבר מצאתי את עצמי ישובה על הספה האדומה. לא הסתכלתי לכיוון תומר, כי כבר דמיינתי את המבט ההמום שלו. הוא יביט עלי כאילו הוא בחיים לא ראה אותי רואה טלוויזיה. מה שבאמת לא עשיתי אף פעם בבית של אבא. הוא יביט עלי כאילו הוא בחיים לא דיבר איתי או ישב לידי כל כך קרוב. מה שגם היה נכון. הוא יביט עלי כאילו אני לא מהעולם הזה. בקשר לזה אני בספק אם זה נכון. העדפתי לחסוך את הפרצוף הזה מהמוח המסכן והמותש שלי.
במסך של הטלוויזיה הייתה איזו תוכנית מתח מטופשת, מה שאמא שלי הייתה קוראת לו זבל. אבל בעיקרון היא קוראת לכל מה שיש בטלוויזיה זבל. "מה זה יעזור לך לראות את זה?" היא הייתה אומרת, "רק זבל שיכנס לך למוח." היא תמיד אמרה את זה בכל פעם שאני והלי הסתכלנו לראות מה יש בטלוויזיה. אבל היא לא כעסה עלינו כשהתיישבנו שם על הספה השחורה, היא רק ניסתה 'לחנך' אותנו לפי דבריה. היא לא אסרה אלינו לראות את הדברים האלה, רק עזרה לנו להבין את זה מעצמינו, לגלות עצמאות וחוכמה. היא לא הייתה קשה כל כך, אבל ידעתי תמיד שהיא רצתה להיות. היא תמיד הייתה מעוצבנת ולפעמים אומרת "פספסתי את ההזדמנות שלי, אה?" עכשיו הבנתי שהיא צודקת. מה זה יעזור לי או לתומר לראות את התכנית הזאת? חוץ מבילוי מול הטלוויזיה למשך שעות כי כל פרק נגמר מותח יותר מהאחר?
ראיתי פרק אחד של התכנית הזאת עם תומר, ואני חייבת להודות שמאוד לא נהניתי. היא הייתה מאוד לא מעניינת, והרבה פעמים היו שם נשיקות שהסעירו את תומר, ואותי רק שיעממו. באותו פרק היו חמש נשיקות. המחשבה היחידה שהייתה לי בראש הייתה: איזה דביקים! כמה הם מסתמכים על ילדים בגיל של תומר שיתלהבו מהנשיקות ויצפו בתוכנית. נואשים. רק אהבתי קצת את העובדה שעשינו משהו ביחד. אני בטוחה שהוא מאוד נהנה להסתכל על כמה מסכים ביחד. היה לו את הטלפון ביד, על הברכיים את המחשב הנייד של רונית, ומול הפרצוף שלו את המסך של הטלוויזיה. כשהייתי בטוחה שהוא לא הסתכל עלי, הגנבתי לעברו מבטים לראות מה הוא עושה. הוא היה באתר כלשהו שבו הוא מדבר עם חברים שלו בצ'אט ומתקשר איתם. נראה לי שקראו לו דיי טיים. הוא באתר הזה גם במחשב וגם בטלפון. הוא היה מאוד לא 'מחונך' לפי סולם הדרגות של אמא שלי ואם היא הייתה מכירה אותו, מה שאבא דאג שלא יקרה, היא בטוח הייתה כועסת עליו ועל רונית ומנסה 'לחנך' אותו מחדש. אבל ידעתי שגם אם היא תנסה לעשות הכל, הוא כבר הרוס יותר מידי ולא יצליח להשתנות. פתאום הרגשתי מאושרת שבילדות הייתה לי אמא כזאת. אם היה לי רק את אבא, שאם אמא לא הייתה קשה הוא היה סמרטוט, הייתי גומרת כמו תומר.
פתאום לא הפסקתי לחשוב על הפנים שלו, לא הבנתי למה. הוא לא חשוב בכלל, והוא לא אמור לתפוס שום מקום במוח שלי. ו… אז קפץ לי הסבר כל כך טוב, שלא הפסקתי לחשוב עליו. שמתי לב כמה הפנים שלו דומות לאבא שלי. היה להם אותו שיער חום בהיר, ואותן עיניים ירוקות בוהקות. אותו פה דק ומתוח וגם אותן אוזניים קטנות (לא שזה חשוב כל כך). הוא בקושי היה דומה לרונית, היה להם רק את אותו אף, זה הכל. רוב הפנים נשלטו על ידי הגנים של אבא. הוא נראה כל כך בן של אבא שלי, ראו את זה מיד. הוא גם היה דומה להלי שקיבלה את רוב הדברים שלה מאבא. אני בניגוד לשניהם קיבלתי את העיניים השחורות שלי אמא שלי, ואת צבע השיער השחור כפחם והטבעי שלה. הדברים היחידים שאבא הוריש לי היו הרגליים הדקיקות והעקומות. לא אהבתי אותן בכלל. לא הבנתי למה לא קיבלתי את הרגליים של אמא שלי. היו לה רגליים בגודל המתאים בדיוק, והן היו יפות והתאימו לגוף שלה ולתווית הפנים, מה שדי היה גם שלי. והיא הייתה כל כך יפה, ואני כל כך לא. תמיד הייתי עסוקה בלהשוות בינינו. תמיד יצאתי מכוערת יותר, וזה רק גרם לי להתבאס ולהצטער שלא יצאתי יפה כמוה.
ואז חשבתי שאני מטומטמת. איך לא הבנתי איך לא ראיתי שתומר היה פשוט אבא בקטן קודם? איך הוא נראה כמעט כמו אח אמיתי שלי, איך הוא יכול בשניות להחליף את הלי. ואז כאב חד עבר בי. ניסיתי להפסיק לחשוב על זה מיד, אבל לא הצלחתי למחוק את תווי הפנים של תומר מהראש שלי. הכאב המשיך להציק לי, והעלה קצת דמעות בעיניים שלי, אבל לא הרשתי לעצמי לבכות, לא עכשיו, ולא היום. גמרנו עם הדמעות לכל הביקור אצל אבא. אליס, בכית מספיק.
בסופו של דבר חזרתי לחדר. הוא היה שקט וכאילו חיכה לי שאבוא. סגרתי אחרי את הדלת אבל לא טרקתי אותה או נעלתי אותה כמו קודם. המשכתי בהצלחה חלקית בהתרכזות במחשבות חיוביות, למרות שהפנים של תומר עדיין הבהבו מולי. עכשיו חזרתי לשבת על המיטה הנוחה, אבל לא נוחה כמו המיטה בבית. כשהנחתי את הידיים על המזרון, יד ימין נגעה בכרית. היא עדיין הייתה לחה. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז. כשבכיתי כל הזמן איבד את החשיבות. יכול להיות שבכיתי כמה שעות, וכן יכול להיות כמה דקות. הייתי כמעט בטוחה בחלק מהראש שלי שכשנכנסתי לחדר עם הדמעות בעיניים זה היה בדיוק באמצע ארוחה בוקר. אבל לא הייתי בטוחה כל כך בחלק השני שלו. אולי זה היה רק איסוף של המשפחה… כלומר לא משפחה, מי שהיה בבית, ואכלנו איזה משהו כי כולנו היינו רעבים אחרי ארוחת ובוקר והתכוננו לארוחת צהריים. הפסקתי לחשוב על זה. מה זה משנה עכשיו? אני לא צריכה לחשוב על העבר בזמן שאני חיה את הווה.
הנה, אני עכשיו בבית שלאבא שלי יושבת לבד מרגישה כמו מורדת ו… פתאום קפצתי. הבית של אבא שלי לא היה הבית שלי באמת, רק מקום שבו ביקרתי. אני בדרך כלל ישנה אצל אמא. והסימן שאלה חגג בראש שלי. מתי אני חוזרת הביתה?
בשבועות רגילים הייתי נשארת בבית של אבא יומיים, שישי שבת בכל שבוע שני. אז הייתי חוזרת הביתה וממשיכה להיות בבית הספר כרגיל. וחוזרת לשם שבועיים אחר כך. באותו זמן זה היה חופש פסח, ואני הייתי אמורה להישאר אצל אבא חמישה ימים. אבל חמישה ימים לא נמשכים לעולמים. ואז מחשבה על הזמן שבו הייתי בחדר התחלפה בתמונות של המסע שלי לבית של אבא לפני כמה ימים.
הלי נשארה עם אמא בבית ואני נסעתי באוטובוס לבקר את אבא. אני זוכרת, זה היה יום שני. אני זוכרת שהייתי חצי עצובה אפילו להגיע לבית על האוטובוס בדרך. שנייה… יום שני… איזה יום היום? יום חמישי. הראש שלי התחיל לראות מספרים. כמה זמן כבר הייתי פה? שלושה ימים, עניתי לעצמי. כמה עוד נשאר? "יומיים," לחשתי בשקט. זה רק אני יכולתי לשמוע את הקול. לא היה אף אחד בחדר חוץ ממני. נכון? אני יכולה לשרוד פה עוד יומיים. זה לא הרבה, בהשוואה לשלושה ימים שכבר ביליתי פה. הכל יהיה בסדר, שכנעתי את עצמי. אני אחת ששורדת… צחקקתי לעצמי בשקט. אחת ששורדת…
הסתובבתי לכיוון הקיר העירום. הוא תמיד היה כל כך לבן, וחסר חיים. לא יכולתי שלא לדמיין אותו עם כמה ותמונות וכמה פוסטרים. בבית החדר שלי היה מקושט במיליונים של דברים שהיו מודבקים על הקיר. אני יותר אהבתי את האווירה כשאתה בחדר עם דברים שאתה קשור אליהם, לעומת חדר משעמם בבית שאתה מרגיש בו לא נוח במילא. זה מרגיש יותר חופשי, ובעיקר יותר שייך לחדר שלך. רק דבר אחד שבר את הצבע האחיד של הקירות. זה היה הוילון החום-אדום-כתום שכיסה את החלון רוב הפעמים. אני זוכרת איך אני הייתי שותפה לקנייה שלו…
אבא סירק את השיער הכהה והקצר שלו עם היד, כאילו הוא עמד מול קונפליקט קשה ומסובך לחלוטין. האם לקנות את הצבע הכתום הבהיר שמחדיר בך רגש של שמחה או הצבע החום והחם שהזכיר קצת צבע של טבע? העיניים שלו עברו במהירות גדולה מידי מצבע אחד לאחר, מתקשה להחליט. הן כמעט יצאו מהחורים מרוב קושי. הוא תמיד העביר את הידיים שלו בשיער שהוא היה לחוץ, לא לקח לי הרבה זמן להבין את זה. הוא היה לחוץ כמעט כל הזמן. אפילו הרבה לפני שהוא ואמא התחילו לריב. אני אפילו זוכרת את המבטים והיד שזזה ללא הפסקה בזמנים הכי טובים של המשפחה הפעם-מאוחדת שלנו. כשהבנתי את זה לחלוטין, זה היה כששאלתי אותו למה הוא עושה את זה כל הזמן והוא אמר לי, "כי אני לחוץ." זה חוכמה קטנה להבין את זה, אבל יש הרבה סוגים של 'לחוץ'. היד הזאת שנגעה בשיער, סימנה את הקשה-לי-ואני-צריך-עזרה-חיצונית סוג של לחץ. הכרתי את אבא טוב מידי ולכן ידעתי. למשל כשאמא שלי שמה את שלושת האצבעות האמצעיות שלה על השפה זה אומר שהיא ברגע של מה-עושים-עכשיו-? סוג של לחץ. אני הבנתי מה ההבדל, והתנועות השונות סימנו אותו.
אבא נשך את השפה התחתונה שלו והניח את הידיים שלו על המותניים, כמו פרחה בגיל טיפש-עשרה. רק מסטיק עם לעיסות גדולות היו משלימים את התמונה. אני לא הבנתי מה היה כל כך בעיה במה שהוא חשב עליו. זה היה או חום או כתום. רק שתי אפשרויות. זאת הייתה הקלה בשבילי המחשבה שלפחות הוא הצליח להחליט על שתיהן אחרי שנתנו לו את כל הצבעים האפשריים, וכמעט לא האמנתי שהיו שם לפחות אלף. בעיקרון רוב הצבעים היו מכוערים ולא מתאימים לקירות, ולצערי גם הצבעים שהוא בחר. אבל הדעה שלי לא הייתה קובעת. במילא לא רציתי להגיד אותה, או שום דבר אחר. לא יכולתי להוציא כלום מהפה מפחד שאני אתחיל לבכות מרוב רגשות רעים. הייתי אז כעוסה, מעוצבנת ומתוסכלת עוד יותר מתמיד. זה היה כשרונית ואבא קנו דברים חדשים לבית. אבא הציע לי להצטרף אליהם כדי לבחור לי חפצים לחדר שלי. הוא לא שאל את הלי כי הוא ידע שהיא לא התכוונה לבקר אותו בכלל. גם אז הם לא דיברו ביניהם, אפילו לא במחשב, במיילים. רק אותי הוא הזמין, והוא לא התקשר אל טלפון הבית, אלא אל הנייד שלי כדי לא לדבר עם אף אחד מלבדי. כלומר לא לדבר עם אמא. הסכמתי לבוא רק מתוך נימוס, לא רציתי לעשות את זה בכלל. העדפתי להיות בבית עם הלי ואמא מאשר לראות את הזוג המאושר מול העיניים שלי. מתנשקים, מחייכים, מחזיקים ידיים בדרך. הכל נראה כל כך לא נכון דרך העיניים שלי שראו רק את העולם השחור אז, כאילו הכל הרוס והייתה בתוכי תקווה אמיתי וענקית שיהיה אפשר להחזיר את הזמן אחורה ואז להקפיא אותו על התקופה הטובה. רק אם זה היה נשאר ככה לעולם. אבא ורונית שמו לב להתרחקות שלי, אבל נשארו קרובים ולא עשו כלום כדי לשפר את הרגשתי, אולי הם לא ידעו למה הרגשתי ככה. העדפתי את האפשרות הזאת, ולכן לא נתתי לעצמי לחשוב על שום אפשרות אחרת.
באותו זמן, כשאבא עמד מול הדלפק והתלבט, רונית בינתיים הלכה לבחור את הדברים החשמליים, קומקום, טוסטרים, תנורים וכו. הנחתי שהוא קיווה שהיא תעזור לו לבחור, או שהוא חשב שזה ברור שהם היו צריכים להחליף משימות. הרי דברים חשמליים יותר מתאימים לגברים, ובחירת צבעים וכל העיצוב של הבית שייך כמובן לתחומי העניין של הבנות. לפחות זה מה שאבא חשב. רונית התעקשה ללכת לשם למרות המחשבות האלה, והנורמה המגבילה הזאת. היא תמיד טענה שהיא לא טובה בעיצוב בכלל, ושהיא יותר טובה בחשמל מאבא. אבל פעם אחד הם עשו תחרות, והתברר שהיא טעתה. קצת פדיחה, אבל בכל זאת היא הצליחה לשכנע את אבא ללכת למקום שלה ולהחליף אותה. במבט אחד ראיתי אותה מביטה על איזה טוסטר לבן של חברת קנדי ובוחנת אותו מכל הצדדים. ביום רגיל ושמח הייתי צוחקת או מחייכת, אבל באותו יום קודר, לא הרגשתי כלום בפנים והחזרתי את המבט אל אבא.
ראיתי איך הסבלנות נעלמת מהפנים של המוכר. איך הגבות שלו יורדות כל שנייה בסנטימטר אחד לפחות למטה, מאיימות בסוף להגיע לפרצוף שיגיד תבחר-כבר-את-הצבע-הארור-! וידעתי שאבא לא רצה להגיע למצב כזה, גם לא המוכר המסכן. הוא נשען על הדלפק וניצוץ של התחלת שעמום טוטלי זהר כשהוא הניח את הראש על היד שלו. הגבות שלו לא הפסיקו לרדת. אבא כבר הגיע ללחץ יותר גרוע והתחיל להגיע לקטע בתוך הלחץ שמתמשך שבו הוא לא יכל להפסיק לזוז. אז זה היה בפירוש עוד-שנייה-אני-מתפוצץ סוג של לחץ. הוא באמת נראה כאילו עוד שנייה הוא עמד התפוצץ. אז לא יכולתי שלא להרגיש קצת רחמים על הקושי שלו בבחירה הקלה הזאת בעמדה לו מול הפנים. ברור שהוא היה צריך לבחור כתום, הלו?!
אבל הוא בחר חום. זה היה ברור מידי שזה יקרה. איפשהו ידעתי את זה. הוא היה חייב לבחור את ה