שעתיים- פרק 4

הטלפון של תום תפס אותי בהפתעה. כמובן שהמספר שלו לא היה מזוהה אצלי בטלפון, וזה גם הגיע כשעבדתי על אחד התיקים היותר מסובכים שהיו לי. מעבר לזה שהחומרים שהיו בתיק היו קשים לי לקריאה, בדיוק התכוננתי לגביית עדות ביום למחרת והכנתי את השאלות, או לפחות הכנתי את המבנה של הדברים שאני רוצה לעסוק בהם. היה לי קשה לכתוב כל שאלה ושאלה, והייתי בעיקר לא מפוקסת כששמעתי את הקול שלו לראשונה אחרי ארבע שנים. שנינו אז בחרנו שעדיף שננתק כל קשר גם כשהוא יהיה בחו"ל, כי הרגשות היו כל כך חזקים כשזה הסתיים, ושום דבר עדיין לא היה פתור, כך שרצינו לנתק מגע לגמרי. בחודשים הראשונים אחרי העזיבה שלו זה היה לי קשה, כי היינו מדברים המון והיינו נפגשים לעיתים קרובות, והוא היה מקור לזרוק בו את כל הבעיות שלי, ובאמת סמכתי עליו יותר מכל אחד אחר, לפעמים אפילו יותר מאחי, וזה הסתיים. אחרי כמה חודשים כבר חזרתי לשגרה, וניסיתי להתרכז בעבודות וניסיתי לשכוח מכל מה שהיה. בן מאוד תמך בי בקטע הזה, הוא הבין כמה נקשרתי לתום ועשה כל מה שהוא יכול כדי לעזור לי להירגע. לקח לי כמעט שנה להפסיק לחשוב עליו לגמרי, ואחרי שנה גם חזרתי לצאת עם אנשים חדשים.
הוא רצה שנקבע פגישה, ידעתי שזה יגיע בשלב מסוים. הרבה מתחילת השיחה שלנו אני לא זוכרת כי המחשבות מלפני ארבע שנים הציפו את מוחי. עניתי לשאלות שלו בלי להקשיב למה שאני אומרת, אבל אני די בטוחה שלא אמרתי שטויות. אני זוכרת שעצמתי את עיניי תוך כדי השיחה כדי להתרכז בקול שכבר שכחתי. הקול נהיה עמוק יותר, גברי יותר, בוגר יותר. הצעתי לראות אותו בבר שאני אוהבת בצפון העיר. הוא אמר שזה מצוין בשבילו ושאל אותי אם אני צריכה הסעה לשם. סירבתי. בדרך כלל עד שאני מגיעה למקום מסוים זה הזמן שהוא שלי עם עצמי, ואני מכינה את עצמי למפגשים האלה. ככה זה קרה גם כמעט בכל דייט שהיה לי. קבענו להיפגש בשמונה.
עכשיו רבע לשמונה. אני יושבת במונית בדרך לבר, לבושה בשמלה חצי שחורה וחצי לבנה, מאופרת באיפור קל, השיער אסוף לגולגול גבוה, ואני בעיקר לחוצה. אני ניסיתי להכניס למוח שלי שזה בדיוק כמו כל פגישה עם תום, זה הרי תום, אחד החברים הכי טובים שלי, אחד האנשים שהכי אהבתי והכי עזרו לי. זה מישהו שכל כך האמנתי בו, שתמיד היו לנו פגישות טובות יחד, שתמיד היה לנו כיף יחד. ניסיתי לטחון לעצמי את המוח בזה שאין לי ממה לפחד, אבל יש לי המון ממה.
ירדתי לפני הבר וליד הדלת הראשית עמד בחור- חולצה מכופתרת על חזהו, מכנסי ג'ינס כהים והדורים, נעליים אופנתיות. אם יש דבר שזכרתי מתום שהיה גם לפני ארבע שנים זה שהיה לו חוש מטורף לאופנה, וכל דבר שהוא שם עליו נראה טוב. היו פעמים שהרגשתי שאני לא בליגה שלו, שהוא יפה מידי כדי לצאת איתי, שהוא נחמד מידי בזה שהוא רק מדבר איתי. אבל זה הרבה פעמים פשוט בעיות של ביטחון עצמי שניסיתי עם השנים לתקן עליהן.
"היי" התקדמתי אליו. הוא חייך את חיוכו היפה, הסתכל עליי בעיניים העוצמתיות שלו ופתח את ידיו כדי לתת לי חיבוק חזק. גם אני התקרבתי אליו, ובחיבוק הזה חזר הריח שלו שלא השתנה, חזרה האחיזה הבטוחה שלו בגוף שלי, חזרה תחושת הביטחון שאני מרגישה לידו, כאילו שכחתי מכל מה שחשבתי עליו במונית.
"זה כל כך מדהים לראות אותך.." תום לחש לי תוך כדי החיבוק. צחקתי צחוק קל ושיחררתי את אחיזתי ממנו, כדי להסתכל עליו ועל פרצופו שכל כך התגעגעתי אליו.
"מדהים שאתה בארץ" צחקתי. הוא חייך אליי ואז נכנסנו פנימה, התיישבנו סביב שולחן קטן והמלצרית נתנה לנו זוג תפריטים. אני לא כל כך בחורה של אלכוהול, אני לא אוהבת להרים שוטים ולהשתכר תוך חמישה מהם, ולבירה לא היה לי מצב רוח. פשוט הזמנתי יין לבן, זה כמעט הדבר היחיד שאני יכולה לסמפט. יחד עם זה הזמנתי אדממה, פולי הסויה האהובים שתמיד הולכים יחד עם הסושי. אם יש מאכל שאני אוהבת זה סושי. הוא כמו שחשבתי לעצמי שתה בירה מהחבית. ככה זה בנים. פשוט התחלנו לדבר, עוברים מנושא לנושא, אני שואלת אותו קצת על חו"ל, על העבודה ועל האנשים, ועל הסיבה שהוא בחר לחזור לארץ, והוא במקביל שואל אותי על ארבע השנים האחרונות. כמו כל בנאדם אחר היו חלקים שהם חסויים, כי על הרבה דברים אני לא יכולה לדבר איתו, לא על התיקים שאני מתעסקת איתם, לא המקרים ולא על האנשים. הוא הבין שיש דברים שפשוט אי אפשר להיכנס אליהם ועברנו נושא, וזה המשיך ככה כמה שעות. הפגישה איתו עברה כל כך מהר שכאילו הרגשתי שלא אמרנו כלום אבל בעצם דיברנו על המון.
בטיול הקטן שהלכנו ברחובות הוד השרון אחרי הבר, כשהוא שם את הג'קט היפה שלו על כתפי כדי שלא אתקרר כמו ג'נטלמן אמיתי, מחוות שתמיד היו בו, הוא שאל אותי אם אני עדיין כועסת. חייכתי אליו ואמרתי לו שהכעס כבר עבר מזמן. הסברתי לו שאחד הדברים שהכי רציתי להגיד לו מאז שידעתי שהוא חוזר לארץ זה שאני לא רוצה שהוא ירגיש לא נעים שהוא לקח את ההצעה של החיים שלו, כי אין מישהו בגיל שלו שקיבל הצעה יותר טובה לעבודה, לא הכרתי מישהו כזה. היה לי ברור שהוא יקפוץ על ההזדמנות הזו. אמרתי לו שאני מאמינה שהוא עשה את הבחירה הנכונה, ושלמרות שהוא וויתר על הזוגיות שלנו, הוא הרוויח הרבה יותר.
"אני את שלי עשיתי בחו"ל, ואני מרגיש שמיציתי את עצמי," הוא אמר. עיניי הסתכלו עליו והנהנו. "ויש זמן שאתה רוצה להגיד די. הרגשתי שאני יותר מידי מתגעגע לארץ, להורים, לחברים שהצלחתי לשמור איתם על קשר בזמן הזה. היו לי כל כך הרבה שיחות בסקייפ עם שיחות מישראל במשך העבודה שם, הייתי ממשיך להיות מעודכן בכל מה שקורה בארץ כי רציתי בזה. היה לי חשוב עדיין להרגיש חלק. חזרתי ברגע שיכולתי."
"ולכמה זמן תישאר? איך אתה יודע שלא ירצו אותך כפרויקטור במדינה אחרת בעוד כמה חודשים?".
"אני יודע שאני אגיד לא" הוא אמר לי. הסתכלתי עליו מופתעת. "אני רוצה לחזור לחיות כאן, ולחיות כאן עד שאני אמות. אני צריך את ההרגשה של הבית, הרגשה שלא הצלחתי לקבל בשום מקום אחר, אני צריך זוגיות יציבה, אני רוצה להקים משפחה, אני רוצה להיות במרחק נסיעה מהמשפחה שלי, לא מרחק טיסה. אני רוצה להיות כאן ברגעים שאני אהפוך לדוד, ואני רוצה להיות כאן כשההורים שלי יחגגו עוד יום הולדת עגול.." שכחתי כבר כמה מדהים הוא יכול להתבטא, וכמה המשפחתיות זה עניין בשבילו. תום תמיד אהב את המשפחה שלו ותמיד היה קשור אליה, הוא תמיד הזכיר אותה, תמיד היה גאה בה. תמיד רצה לעשות דברים שיעשו גם את המשפחה שלו מאושרת. המחווה היחידה שיכולתי לעשות אחרי הדברים שלו זה ללטף את כתפו, לחייך ולהמשיך ללכת בנחת ברחוב, מסתכלת ישר על הרחוב החשוך.
"הבית שלי נמצא כמה רחובות מכאן, ואני חייבת ללכת לישון בקרוב כי יש לי יום מאוד עמוס מחר. מצטערת שאני לא יכולה להגיד מה בדיוק קורה בו."
"זה בסדר. אני אלווה אותך עד הבית." הוא אמר בחיוך. המשכנו ללכת, ובעיקר שאלתי אותו על איך יתנהל עכשיו סדר היום שלו. הוא אמר שהוא מתחיל להתמקם במשרד חדש, ומשם יעבוד, סדר חיים של בנאדם עסוק וסמכותי. הוא תמיד היה כזה.
לא נפרדנו בנשיקת לילה טוב, אלא רק חיבוק חזק. לא הגענו לשיחת יחסינו לאן. אני חושבת ששנינו צריכים להתרגל לעובדה שהוא בארץ ולהבין משם מה קורה עם הקשר שלנו. היינו צריכים להתראות כי אחרי ארבע שנים חייבים לראות מה השתנה, וזו לא שיחה לטלפון. כרגע אני לא יודעת מה אני רוצה- הפרפרים היו, אבל היו והלכו, ואני נמשכת אליו וטוב לי איתו, אבל אני צריכה להיות בטוחה שאני לא אמסור שוב את הלב שלי לבנאדם שיילך. אני כבר לא במצב לתת לזוגיות טובה לברוח.