נשארו לי עוד 24 שעות לחיות- פרק 4

הייתי מוכת הלם.
הראיתי להורים שלי מיד את הכתבתה והם לא האמינו למראה עיניהם.
"זה אפשרי!!" צרחתי בהתרגשות ושכחתי את העובדה שאני חולה.
"תהיו בשקט, יש כאן חולים." העיר אחד הרופאים שנכנס ויצא מהחדר. לא אכפת לי, רציתי להגיד לו אבל זה יהיה ממש רע מצידי.

"איך את בטוחה שלך יהיה מזל?" שאלה אותי אמי.
"אימא, בזכות הכתבת הזו הבנתי שיש ניסים בחיים ושאנחנו צריכים להאמין בעצמנו."
היא נאנחה בעצב. "קשה לגדל ילדה שחולה בסרטן.." מלמלה לעצמה.
"מה אמרת?" שאלתי בעלבון.
"ש… שאני ממש מקווה שתעברי את.. מה שאמרת עליו."
הנהנתי אבל לפתע הנשימה שלי נעתקה, רציתי לנשום אבל לא יכולתי. נפלתי על הרצפה
וניסיתי להרגיע את עצמי אבל לא הצלחתי לנשום והחדר התמלא באורות שחורים.
אימא שלי רצה לקרוא לרופא ושמעתי את צעקותיה מעבר לצללים.
המשכתי לשכב על הרצפה ולנסות לקחת נשימות מהגרון אך לא יכולתי.
האם זה סו..סופי?

אימא שלי צודקת, אין ניסים בחיים.

הרופאים לקחו אותי לניתוח כששכבתי על מיטת החולים.
עצמתי את עיני בחזקה והחזקתי את ידו של זאק, הוא נראה מודאג מאוד.
ומאז אני כבר לא זוכרת מה קרה…
התעוררתי בחדר לבן, ניסיתי להרים את עצמי אבל כול גופי כאב. "אמא? אבא?" צעקתי.
רציתי שהם יהיו לידי. לא הבנתי מה קורה לי.
פתאום הבחנתי שיש לי תחבושת על הראש, כשעצמתי עיניים ראיתי המון צבעים, וכאב
לי מאוד, החלטתי לא לזוז כדי שפחות יכאב לי.
כנראה כול איזור הצוואר היה רדום, כי אני לא הרגשתי שמשהו מחזיק את הראש שלי, זו הייתה
הרגשה מוזרה והרגשתי שאני עומדת למות. הרהרתי באחותי הקטנה, בטח יהיה לה
קשה עכשיו, אני לא רוצה לצער אותה, אני לא רוצה שהיא תהיה עצובה.
הדלת נפתחה ורופאים נכנסו, ההרגשה שלי נהייתה רעה. אבל אבא שלי גם נכנס לחדר.
ראיתי אותו מדבר עם הרופא אבל לא הצלחתי לשמוע אותם למרות שהם היו קרובים אלי.
"אדיסון.." אבא שלי קרב אלי וחיוך עלה על פרצופו.
לא היה לי מושג למה הוא חייך. שכבתי על מיטת החולים, חצי רדומה, ומתקשה להזיז
את הצוואר והרגליים שלי. הראש שלי הסתחרר והרגשתי שאני מרחפת באוויר.
"הניתוח הצליח." אבא שלי אמר. אימא שלי נכנסה לחדר ונישקה אותי על המצח.
לא ידעתי מה להגיד, פתחתי את פי אבל לא נשמע שום קול.
הרגשתי חסרת אונים, בודדה.
ידעתי שהיא תרמה את האיברים שלה כדי שאחייה.
וזה אומר שהיא מתה.
היחידה שהאמינה בי בחיים האלה.
כולם הרגיעו אותי שאין לי ממה לחשוש..
הרי נותרתי בחיים..!!
אבל אני דאגתי בגלל האישה שסיכנה את חייה בשבילי.
זאק חיבק אותי. "את רואה? ידעתי שתצאי מזה."
הוא היה ממש חמוד, אבל לא הצליח לשפר את מצב הרוח שלי, בכלל.
לפתע הרופא נכנס לחדר. "אני צריך לדבר איתך ביחידות."
"כן..?" שאלתי.
אמא חיבקה אותי ויצאה וכך גם אבא שלי. זאק נישק אותי ואמר לי לא לדאוג בכלל.
כול החברות שלי יצאו גם הן והבטיחו לי שהכול בסדר, ונשארתי לבד עם הרופא.
"זה בקשר לאישה ההיא, קוראים לה מלינדה."
התחלתי לרעוד מרוב פחד. "היא הצליחה לצאת בחיים?"
"היא…" הוא עמד לענות אבל הדלת נפתחה. "בוא, דוקטור. מישהו זקוק לך מחדר 4."
"חכה!!!" צרחתי. "אני רוצה שתענה לי אם היא בסדר!!" כעסתי מאוד.
הוא אמר. "עוד מעט אשיב לך," ויצא.

כעסתי על כול העולם. זה לא הגיוני. אני לא רוצה שהיא תמות. זה לא יכול
לקרות לי… אולי הייתה לה משפחה, אולי היו לה חברים טובים, והיא איבדה את הכול בגללי.
אני אנוכית, איך יכולתי לחשוב רק על עצמי?
אם הוא יגיד לי שהיא מתה, אני לא אדע מה לעשות….

זוהי שיטת טיפול המיושמת בדרך כלל במחלות שבהן תוצאות הטיפול הכימותרפי הרגיל אינן מספקות. תרופות כימותרפיות פוגעות בתאים המתחלקים במהירות גדולה, במיוחד בתאי הסרטן. גם תאי מוח העצם, מהם נוצרים מרכיבי הדם השונים, נפגעים מהתרופות הכימותרפיות.
החדרת מוח עצם לחולה נעשית בעירוי לתוך הווריד לאחר מתן הכימותרפיה האינטנסיבית. לעיתים טיפול זה נעשה בשילוב עם טיפול קרינתי לחולה. נדרשים מספר שבועות עד שמוח העצם מתחיל לייצר את מרכיבי הדם השונים בצורה מספקת. בתקופה זו החולה חשוף לסיבוכים שונים, בעיקר לזיהומים, לכן הוא חייב לקבל תוצרי דם ולהיות תחת השגחה מיוחדת. כיום, ברוב המקרים, איסוף התאים לצורך השתלה מתבצע מהדם באמצעות מכשיר המתחבר לווריד או לצנתר המרכזי. פעולה זו נעשית ללא צורך בהרדמה או באשפוז ואינה גורמת כאב.

ישבתי המון זמן בחדר וחשבתי על הכול…
היא סיכנה את חייה במקומי.
זקא ניכנס וחיבק אותי. אחריו נכנס הרופא.
"אדיסון.." הוא אמר.
הלב שלי התחיל להלום חזק מרוב לחץ.
לפתע נכנסה האישה הזאת, בעלת העין האחת.
זו שסיכנה את חייה בשבילי!!
התחלתי לבכות. היא חיבקה אותי. הבכי שלי התחזק, לא ידעתי אם זה חלום או מציאות.
"את בחיים!" צרחתי מרוב התרגשות. לא ידעתי איך להגיב.
"הניתוח הצליח… שתינו ניצלנו." היא בכתה.
זה היה הרגע הכי טוב בחיים שלי.