נשארו לי עוד 24 שעות לחיות- פרק 3

הייתי בהלם, מדוכדכת לגמרי, ידעתי שזה יקרה. הוא לא רוצה אותי, אני סתם חולה ומסכנה בשבילו… אני כלום בשבילו. מיהרתי להתרחק משם, לפני שיבחין בי.
ג´ני הבחינה בי והלכה אחרי, "אסור לך סתם ככה לברוח!"
"אני רוצה לברוח.." קראתי, הדמעות עמדו לי בגרון ואיימו לצאת החוצה. אני רוצה לברוח
מהמקום הזה, וללכת הביתה ולא לראות יותר אף אחד, פשוט למות. לא רוצה את כול הניתוחים האלה, ומהמשפחה הזאת, אני שונאת אותם, הם תמיד משקרים לי ומלכלכים עלי מאחורי הגב, מסתירים ממני דברים….:-(
אחות בית החולים הבחינה בי וניגשה אלי. "ילדה, חמודה. לאן את הולכת?"
רציתי לצרוח עליה, למקום אחר!! לכול המקומות! רק לא פה!!
אבל במקום זה אמרתי בשקט, או יותר נכון שיקרתי. "הלכתי רק לעשות סיבוב."
היא חייכה והלכה משם, לא לפני שהסתובבה ואמרה: "אם את צריכה אותי, אני פה."
כן, בטח… אמרתי בליבי. כאילו שלמישהו בעולם הזה אכפת ממני.
יש כאן המון אנשים, אני לא יכולה לברוח ואף אחד לא ישים לב.
באותו הרגע עלה רעיון במוחי. למה שלא אברח בלילה? הרי כולם ישנים, אוכל לרדת לקומה הראשונה ולחמוק החוצה, הרי השמירה לא מתבצעת גם בלילה, נכון?
לפתע התחלתי לחשוב על זאק. הוא שקרן ומגעיל!
אני יודעת עכשיו למה הוא אמר שהוא מוכן להיות החבר שלי, כי הוא ידע שאני עומדת למות!
לפתע הבחנתי באישה זקנה שיושבת על אחד הכיסאות בחדר המתנה, עם רטייה בעין אחת.
אין לה עין… נבהלתי ורציתי להתרחק ממנה, זו המחשבה היחידה שעלתה לי בראשי, אבל היא הבחינה בי מרחוק וקראה לי בקול חלוש. "ילדה? את יכולה לבוא רגע?"
הלב שלי החל לפעום חזק מרוב בהלה. הסתובבתי וניגשתי אליה. "את צריכה משהו?"
"כן… תוכלי בבקשה… לקרוא למעני את הדף הזה?" היא הושיטה לי דף.
"אין בעיה.." השבתי, והתחלתי לקרוא. היא הקשיבה, אלו היו ההוראות שלה לטיפול בעין.
"לך אין בעיות, ילדה." היא אמרה בקול סדוק.
"דווקא יש לי," עניתי לה. "סרטן במוח."
"א..אני מצטערת, חמודה שלי." היא השיבה בקול מתנצל.
"אני צריכה תורם ואף אחד לא מוכן לעזור לי.." אמרתי לה את סודי. "כולם שונאים אותי."
"לא נכון, אני בטוחה שלהורים שלך אכפת ממך…"
"הלוואי.. הם רק אומרים, אבל הם בכלל.. לא אכפת להם ממני."
"אני מוכנה להיות התורמת שלך.." שמעתי אותה אומרת, והבטתי בה בהיסוס. "באמת.?
הרי את עלולה למות!"
"אני כבר זקנה ובמילא עלולה למות בעוד כמה שנים טובות, את רק נערה צעירה, החיים שלך עוד לפניך, אני לא מוכנה שתאבדי את חייך בגיל כה צעיר."
בלב הודיתי לה. מסתבר שלפחות יש אנשים טובים בעולם.

הלכתי איתה למחלקה שבה נמצאים ההורים שלי, הם הביטו בי בעצבים. "למה ברחת?" שאלה אימא שלי. "לא ברחתי," כעסתי עליה. "הלכתי להסתובב קצת."
לפתע ג´ני נכנסה והביטה באישה עם הרטייה, היא שאלה בקול מפוחד, "מי זאת?"
"אני התורמת," היא הודיעה בקול נעים. "אני רוצה לתרום לילדה הזאת, מה שמה?"
"קוראים לי אדיסון." אמרתי.
"ובכן, היא סיפרה לי שיש לה סרטן והיא צריכה תורם, אני מוכנה לתרום את חלקי המוח שלי בשבילה. איך עושים זאת?"
אבא ואימא שלי היו בהלם ממושך. "מה… מה אמרת?" שאלה אימא בפליאה.
"אנחנו… מודים לך.. מאוד." היא המשיכה לגמגם מרוב תדהמה.
אבא שלי הוציא כמה שטרות מארנקו והביא לה, "קחי, כתמורה."
האישה הקשישה סירבה בעדינות. "לא, אני לא עושה את זה כדי להרוויח כסף. היכן הרופא?"
באותו הרגע נכנס רופא לחדר. "את התורמת?" שאל. היא חייכה.
"בואי בבקשה, אנחנו צריכים להסביר לך מעט על הניתוח.
והוא לקח אותה לחדר הצדדי. שמעתי משם דיבורים חלושים של עוד כמה רופאים.
זאק נכנס לחדר, מצב הרוח שלי התכער. "בואי, רגע אדיסון." הוא הוביל אותי ליציאה.
הפסקתי לנשום לכמה דקות, זיעה קרה מילאה את גופי, אך התחושה עברה מהר יחסית ולא
הראיתי שום סימנים שכואב לי. "את בסדר?" זאק כנראה שם לב.
"כן.. מה רצית?" שאלתי בכעס, רציתי שהוא יעזוב אותי בשקט, הוא גם ככה פגע בי.
"תקשיבי, הנשיקה שראית מקודם, זאת החברה שלי לשעבר, היא לא ידעה, אני ממש מצטער, אין לי מושג מה עבר לי בראש כשנישקתי אותה. את סולחת לי?"
"כן, למרות שזה לא משנה. כשאמות אתה גם ככה תחזור אליה." אמרתי ולא האמנתי על אומץ ליבי. הוא הביט בי, פגוע. "אני לא אחזור אליה, ולא יקרה לך שום דבר. את יודעת שיש לך תורמת."
"כן, אבל מה אם היא לא תצליח? מה יהיה עם אני אמות מהמחלה הזאת?" שאלתי והדמעות עמדו לי בגרון, אך לא רציתי לבכות, שלא יחשוב שאני תינוקת.
הוא רק חיבק אותי והבטיח שמחלת הסרטן אינה קשה כול כך, אבל הוא אמר את זה רק כדי להרגיע אותי. אני יודעת שבעוד 24 שעות אצטרך לעבור ניתוח קשה, ולא בטוח שאצא ממנו בחיים.
ישבתי כול היום בחדר החולים, לא כול היום, בערך כמה שעות, הן ארכו כמעט נצח.
קראתי בינתיים כתבה בעיתון, הוא היה של היום, אימא שלי הביאה אותו כדי להעסיק את עצמה.
כשההורים שלי יצאו מבית החולים והלכו לקנות לי תרופות מיוחדות, הם אמרו לזאק שישאר איתי. שמחתי כשהוא היה איתי, הייתה תחושה של חום.
השתדלתי לא לחשוב על הניתוח, הוא מעביר בי צמרמורות של פחד.
כדי להעסיק את עצמי התחלתי לקרוא את העיתון.

דנמרק- בת 19 מתה מוות מוחי וחזרה לחיים
קארינה נפצעה באורח אנוש בתאונת דרכים שאירעה לפני שנה בדיוק. הרכב שבו נהגה התהפך, והיא נפגעה בראשה ואיבדה את ההכרה. בבית החולים האוניברסיטאי בעיר אורהוס, שאליו הובהלה, קבעו הרופאים כי מוחה נפגע אנושות וכי אין כל סיכוי שהיא תתעורר. ההערכה הייתה שנותרו לה ימים ספורים.

יחד עם בני משפחתו של החולה והרופאים המטפלים רצו אנשי הטלוויזיה להראות את התהליך כולו – עד להשתלת האיברים באדם אחר. קארינה נבחרה, ומשפחתה הסכימה להשתתף בכתבה.

הרופאים אמרו שאין לה סיכוי קלוש לחיות
שלושה ימים אחרי התאונה כונסו בני המשפחה – האם, האב, אחותה הגדולה של קארינה ואחיה הצעיר – להתייעצות מול המצלמות. הרופאים הציגו בפני בני המשפחה את צילומי סריקת מוחה הפגוע של קארינה.

לדבריהם, היה מדובר במוות מוחי – אבחנה שמשמעותה אחת: אפסו סיכוייה של קארינה לחיות. הם שאלו את בני המשפחה אם יסכימו לנתק את בתם ממכשירי ההנשמה ולתרום את איבריה.

ההתלבטות הייתה נוראה, אך לבסוף החליטו ההורים והאחות הבכורה לתרום את האיברים. "קיווינו שאחרי שנאבד אותה‭,"‬ הסביר האב קים למצלמה בגרון חנוק מדמעות, "נוכל להעניק באמצעות איבריה חיים למישהו אחר‭."‬

רק האח הצעיר התנגד. "אולי היא בכל זאת תחיה‭,"‬ אמר, אבל ההחלטה כבר נפלה, והטיפול הרפואי בקארינה הופסק. ההורים הגיעו לבית-החולים ונפרדו מבתם בפעם האחרונה. אחר כך התכנסו בביתם וחיכו להודעה הבלתי נמנעת על המוות.

אחרי זמן מה צלצל הטלפון. על הקו היו אנשי המחלקה – אך במקום בשורת מוות היו להם בשורות אחרות לגמרי. מתברר כי לאחר שנותקה מהמכשירים החלה קארינה להראות סימני חיים: העפעפיים זזו, וכך גם קצות האצבעות ואחת מרגליה. ההורים לא האמינו. הם מיהרו לבית-החולים, ושם ראו את בתם שלא הסכימה להיפרד מהחיים.