הזמן עוצר מלכת חלק שני

הוא המשיך להתלבט, ולבסוף החליט ולחש לכלב: "אתה מסוגל להסתדר לבדך." אמר והניח את הכלב על האדמה, הוא הביט בו בעיניים עצובות, והלך לאיטו. אנדי נכנס לרכב והשוטרים נהגו עד לבית המשפט, מלטדי לא הבינה לאן הם לוקחים אותה, היא הייתה בטוחה שאמה המרושעת התקשרה למשטרה כדי להחזירה הביתה. היא שמחה בסתר ליבה על שאנדי החליט לבוא איתה. הוא באמת מדהים, חשבה לעצמה, אך המחשבות האלה נעלמו תוך דקה. בהגיעם לבית המשפט, השוטרים אחזו בידיה ולקחו אותה לתוך אולם גדול, עם שופט זקן ומעט אנשים שישבו וצפו. הוא סיפר הכול לשופט, ומלטדי הבינה שהם רוצים להעניש אותה על שגנבה את השרשרת. אם הם רק היו יודעים שאמא שלי הכריחה אותי… חשבה בליבה. אנדי ידע על מה מדובר, היא סיפרה לו על אודות הגניבה, הוא לא העז להתערב במשפט אף על פי שידע שמלטדי לא התכוונה מרצונה החפשי לגנוב, אך זה לא משנה, העיקר התוצאות. השופט אינו יכול לוותר לה על העונש כי היא ´לא התכוונה´. לאחר שהשוטרים העלו ראיות וסרטוני מעקב, השופט שמע את קולה של מלטדי, והיא סיפרה: "אני גנבתי את השרשרת." היא לא יכלה להאשים את אמה, מחשש שהשופט לא יאמין לה. בסוף המשפט, הוא פסק בקול: "את אינך עצורה, מלטדי, כיוון שאת רק קטינה בת שש עשרה, אך ניאלץ להעניש אותך בכך שלא תוכי להיכנס לחנויות ולקניון ותהיה עליך שמירה ומעקב. את רשאית ללכת." מלטדי נאנחה בהקלה. העונש קל! חשבה לעצמה. אני לא אוהבת לקנות בגדים בכלל…. אנדי ניגש אל השופט, הוא התלבט לרגע וסיפר לו שמלטדי אינה אשמה. אימא שלה איימה עליה והכריחה אותה. השופט היה המום וניגש אל השוטרים, אמר להם לעצור את אלין בריינברג, אימא של מלטדי. השוטרים הנהנו והלכו לדרכם. מלטדי שעמדה בצד, שמעה הכול וברחה החוצה, מתאפקת לא לצרוח מרוב תסכול.
"חכי רגע, מלטדי!" קרא אנדי, כשהם היו לבדם בחוץ, בשעות מאוחרות בלילה.
"מה?" היא הסתובבה בכעס, לא הייתה לה כוונה לדבר איתו.
"אני מצטער, אימא שלך עשתה מעשה נורא ו.."
"וגרמת למעצרה של אימא שלי?"
"היא התעללה בך כול החיים, מלטדי. ידעתי שהיא צריכה להיענש."
"אמרתי לך לא להתערב! אמרתי לך לעזוב אותי בעניין הזה!"
"אבל לא יכולתי לא לספר, היא הייתה חייבת להיענש על מה שהיא עשתה לך!"
מלטדי השתדלה לא לפרוץ בבכי, היא רצה הרחק, אל עבר היערות, היכן שהכלב שהיה שייך לה נמצא.
אנדי נשאר לבדו. הוא איבד אותם, את ידידי הנפש היחידים שלו, שתמיד הבינו אותו והוא עזר להם. הכלב שהוא טיפל בו… הוא עזב אותו סתם כך. ומלטדי? הוא ידע שהיא חשובה לו מאוד והוא איבד אותה לתמיד.

מלטדי הלכה לבדה בחושך, מחפשת מקום לישון בו. איבדתי הכול… חשבה לעצמה. לפתע היא ראתה על האדמה את הכלב, הכלב שטיפלה בו יחד עם אנדי, היא התיישבה לידו, הוא שכב שם, בודד ועצוב. היא ליטפה אותו והוא התעורר מהר, וליקק את ידה בהכרת תודה, שאינו לבד. מלטדי שכבה על האדמה לצד הכלב ושקעה בשינה עמוקה, הכלב חימם אותה ושערותיה הזהובות נחו על פרוותו. למחרת, השכם בבוקר, היא קמה והחליטה לחפש לעצמה מים. היא החזיקה את הכלב והלכה לכיוון האגם, התכופפה ושתתה מעט מים, הכלב לגם אחריה. מלטדי שמה לב שהיא רזתה מאוד, כבר כמה ימים שאכלה רק פרוסות לחם ומעט פירות, היא שקלה בהתחלה 54 קילוגרם, ועכשיו היא שוקלת 43 קילו. היא רצתה לחזור הביתה, אבל אמה במעצר והיא פחדה מבעלה של אמה, שהיה מתעלל בה המון פעמים. היא החליטה ללכת לעיר ולבקש כסף. מה שמעולם לא עשתה, כי מלטדי באה ממשפחה עשירה. היא הלכה לעיר עם הכלב בזרועותיה וראתה שם את מיה, זו שהייתה החברה היחידה שלה, ואז פגעה בה. מיה קמה כששמה לב למלטדי, היא ניגשה אליה. "מה זה הכלב המכוער הזה?" בחנה אותו. "זה מה שיש לך להגיד?" נעלבה מלטדי. "הוא ממש מסכן, איפה מצאת אותו?" שאלה. "עזבי אותי בשקט." ענתה מלטדי. "תשמעי, ראיתי אותך אם איזה מישהו.. הוא החבר שלך?" שאלה מיה. "מה? לא, הוא רק ידיד." ענתה מלטדי. "הוא נראה מזה מסכן, גם את. הכול בסדר איתך?" בחנה את חברתה. שנראתה חיוורת וחלשה יותר מתמיד. "אני בסדר," ענתה מלטדי ולא הסבירה. היא נפרדה ממיה והחלה ללכת, ולפתע ראתה את אנדי. הוא היה עם הבעל של אימא שלה. "מה אתם רוצים?" היא החלה להיבהל אך כשראתה שאנדי עומד לצידו, החשש שלה התמעט. אף על פי שהיא כעסה עליו, היא די חיבבה אותו בליבה והוכירה לו תודה על שעזר לה.
"אני רוצה לבקש ממך סליחה," אמר בעלה של אמה, אדון מלסבורג. "אנדי בא וסיפר לי הכול, ואמך לא נעצרה בסוף המשפט, היא חזרה הביתה. בכול מקרה רציתי לבקש ממך סליחה שהתעללתי בך קשות בכול השנים האלה. התחלתי להבין שאמך.. פשוט קשה לה לגדל אותך וכנראה גם אני הושפעתי ממנה. אני ממש מצטער, סלחי לי. את הבת היחידה שמעולם לא הייתה לי."
מלטדי עמדה מולו, מתקשה להאמין, היא לא הייתה מסוגלת להאמין שאדון מלסבורג באמת מתכוון בסליחתו, זה נראה לה הזוי כול כך. "אנדי.." אמרה בלחש. "אתה סיפרת לו הכול?" שאלה. הכלב שנח על זרועותיה ליקק אותה בחדווה. "כן, לא רציתי שתסבלי, את מאוד חשובה לי, מלטדי." אמר בכול הכנות. "אני מודה לכם, ואני סולחת לך, אבא (חורג)." אמרה לו. היא לא שיערה לעצמה שהיא תקרא כך לאדם שכול כך פגע בה וניסה להרוג אותה כשנעל אותה בחדר האמבטייה לשבועיים שלמים. עתה היא נזכרה בזה וצמרמורת עמוקה חלפה בה. אדון מלסבורג, אביה החדש חיבק אותה בחום. "את צריכה לחזור הביתה." אמר. "אני רוצה לדבר עם אנדי," ענתה לו מלטדי. הוא הנהן ונכנס למכונית, התניע אותה ונסע הביתה. מלטדי ואנדי עמדו אחד מול השני, מלטדי המשיכה להחזיק את הכלב, היא לא רצתה לעזוב אותו אפילו לא פעם אחת. "אנדי, אני יודעת עכשיו שרק ניסית לעזור לי, וסליחה." היא אמרה.
"את תחזרי לביתך עכשיו, ואיך אני אחזור לבית שלי? אני שונא את האבא הזה. את יודעת מה? אני אקח את הכלב ואמשיך לשוטט לי שם ביער, להתראות, מלטדי. שמחתי להכיר אותך." אמר, לקח מזרועותיה את הכלב והסתובב. "חכה רגע, אנדי!" היא קראה. "מה?" הוא הסתובב אליה. "אני לא רוצה שתסתובב ככה בלי כלום. התחייבתי לעזור לטפל בכלב עד שיבריא, ואני לא מוכנה לעזוב אותו וגם.. אותך." את המילה האחרונה היא התקשתה להגיד. "אני נשארת." אמרה לבסוף. "אם לך אין בית, גם לי אין בית, חוץ מזה אני עדין לא סומכת עליו.." אמרה, היא באמת לא הרגישה שהיא עדין סומכת על האבא החורג שלה.
אנדי חייך. "אז באמת אכפת לך." אמר. היא חייכה והתחילה ללכת לעבר היערות, והרגישה תחושה חמה בליבה, אולי זאת אהבה, חשבה לעצמה, אך מיהרה להתעלם מהמחשבה הזו, לא יכול להיות בכלל.
אנדי ומלטדי הלכו המון זמן עד שהחושך ירד והם פנו לחלקת דשא. מלטדי השעינה את ראשה על גזע העץ ושערה שתמיד נצץ בשמש מרוב יופיו, היה עכשיו סתור ורטוב במקצת. אנדי הוציא חבילת עוגיות. "את רוצה?" שאל אותה. "כן.." היא מלמלה, היא הייתה עייפה והמומה מאוד ממעצר אמה. אנדי הוציא את העוגיות ושניהם התחלקו בהן, הכלב אכל וליקק כהכרת תודה את ידיו של אנדי. "אני רוצה לקרוא לו חומי." אמר וליטף את הכלב. "קרא לו איך שבא לך.. אני קוראת לו מיסי." אמרה. "זה שם קצת מוזר.." העיר אנדי. "אבל בעיני הוא ממש יפה. מיסי זה מילה נרדפת לכלב בצרפתית. אתה יודע את זה?" ציינה. "למה, כמה שפות את יודעת?" הוא שאל אותה בעניין. "לא הרבה. כשהייתי קטנה אימא שלי לימדה אותי כמה מילים בצרפתית, שפת האם שלה." אמרה. "את צרפתייה? לא היה לי מושג.." מלמל אנדי. "כן. בצרפת גרים הסבא והסבתא שלי. אימא שלי ביקרה אותם הרבה פעמים אבל אף פעם לא לקחה אותי איתה.. דווקא רציתי." היא אמרה בעצב. "לנו לא היה כסף לשום מותרות, שלא לדבר על חו´´ל, אבא שלי לא יכל להרשות לו את זה. אבל היו כמה רגעים יפים.." הוא אמר ונזכר כשהיה קטן, לפני שאחיו נהרג הוא תמיד טייל איתו בחורשה. הריחות שהיו שם, הצבעים. הם תמיד אהבו להריח את ריח התפוזים ולנוח שם. אבל אחרי כמה חדשים נהרס המקום ובמקומו נבנה בית גדול. זה היה לפני כמה שנים בסך בכול, אבל הזכרונות לא חדלו מלהציף אותו. "אני אגלה לך סוד, מלטדי. כשאחי נהרג לפני שנה, רציתי לברוח קצת מהעולם, אבל כשהגעתי למקום שאני הכי אוהב, גיליתי שהרסו אותו ואז התחלתי לבקש מפועלי הבניין להפסיק לבנות בתים ולהרוס את הטבע. הם צחקו עלי והמשיכו בדרכם. יום יבוא ואני אתנקם בהם על מה שהם עשו." הוא אמר בנימה של כעס. לפתע הרגיש את ידה של מלטדי נחה על ברכיו. "אל תדאג, הם ישלמו על זה. גם אני רציתי לעצור אותם.. כשהם הרסו את בית העץ שלי. הייתי אז בת עשר וממש פחדתי מהם, מהאנשים האלה. אבל הבנתי שהם רק עושים את העבודה שלהם. זאת עבודה נוראית, להשמיד את הטבע." היא אמרה בעצב. "מלטדי, מה יהיה אם יום אחד חוטבי העצים יהרסו את כול העצים האלה ואת הטבע? מה יהיה?" היא שאלה בדאגה. "מלטדי, אנחנו לא אמורים לעשות בנוגע לזה שום דבר. זה אמור להיגמר ככה. לקח לי הרבה זמן להבין שכול הילדות שלי נחמקה." הוא אמר. הוא לא חשב שיגיד את זה, הרי הוא רק בן שש עשרה. אבל הוא כעס על כול העולם. על אביו שמכה אותו בלי סיבה מוצדקת, על נהג המכונית שדרס את אחיו הקטן, על אימא שלו.. היכן היא? האם היא מתה? הוא התקשה לחשוב שאולי הם צודקים ואמו לא בין החיים. הוא הביט במלטדי והיא חייכה אליו אבל בעיניים עצובות. אף על פי שהכיר אותה רק בימים האחרונים, הוא הרגיש שהוא יכול לספר לה הכול, והיא תאמין לו ותעזור לו. הוא ידע שהיא עדין כועסת על שגרם למעצרה של אמה. לא לא יכול היה לתת לה לאלין להמשיך להתעלל בביתה.

"בואי נלך," אמר וקם. היא קמה יחד איתו והכלב בזרועותיה. הזנב שלו ארך מעט והוא היה שמח במקצת,
אבל יותר מכול הוא רצה לנחות על הדשא ולהריחו. למטדי הבינה את רצונו והניחה אותו על הדשא. הכלב התגלגל והיא ואנדי צפו בו בהנאה. היה זה זריחת השמש, השעה הייתה כבר 5 לפנות בוקר והיה קריר. הילדים ידעו שמצפה להם יום יפה אבל זכרונות כאובים, לא היה אפשר להמשיך הלאה, אך זה מה שהם נאלצו לבחור עם כול האנשים הרעים שמסביבם.
מלטדי התחילה לבקש מהאנשים שבפארק כסף, לפחות כמה שקלים. רובם סירבו או אמרו שאין להם. מלטדי התאכזבה מהם והרגישה עצב כבד בליבה. לפחות אנדי היה איתה.
מיה הלכה לשוק עם אחותה הגדולה באותו היום. מיה הייתה עם שיער חום מתולתל ועיניים ירוקות, היא נחשבה לאחת מהבנות הכי מקובלות בשכבה, היא נפנפה את כול מי שלא סגד לה והרבתה לדבר על יתרונותיה בקרב חבריה. היא לבשה גופייה שחורה ומכנסי ג´ינס ארוכים עם קרעים. "לינדי, בואי נלך הביתה." אמרה לאחותה.
"לא עכשיו, מיה. אני צריכה לקנות עוד כמה חולצות. תישארי פה."
"בשוק? עלוב… מי ירצה להסתכל עליך עם בגדים כאלה?" רטנה מיה. היא שנאה את המנהג המוזר של אחותה לקנות בגדים חסרי טעם שעולים בקושי כמה סנטים. היא נשפה בבוז כשלינדי מדדה שמלה כחולה שהייתה יפה יחסית לשמלות האחרות. בזוית עינה הבחינה בנערה בלונדינית עם נער בגילה שנראה כאילו לא התקלח שבוע שלם. הנערה הייתה מוכרת לה. הרי זו מלטדי!! חשבה. זו שניגשתי אליה לפני כמה ימים.. מה היא עושה פה? תהתה. עדין היה לה רגשי אשם על התייחסותה הנבזית אל מלטדי ואל הנער ההוא שאת שמו היא לא ידעה.
"כדור הארץ למיה!! את פה?" נפנפה לינדי בידיה מול עיניה של מיה. "כן. מה רצית?" התעשתה מיה. "רציתי לשאול אותך מה מתאים לשמלה הזאת, חגורה צהובה או חומה?" מיה גלגלה עיניים. "יש לך טעם רע, לינדי. ותעזבי אותי בשקט." היא התקדמה לעבר מלטדי. לינדי הביטה בה בבילבול ואז חזרה לעסוק בקניות. "מלטדי!!" קראה מיה. מלטדי הבחינה בה ומיהרה להסב את פניה. מיה.. חשבה לעצמה. היא תיעבה אותה מאוד. "תקשיבי!" התנשפה מיה מהריצה. אנדי הביט בשיחתן בעניין. "אני ממש מצטערת על איך שהתייחסתי אליך. אני רוצה שנחזור להיות חברות טובות, ללכת סתם לקניון כמו שעשינו פעם. רוצה?" היא תלתה בה את עיניה ירוקות.
מלטדי לא ידעה אם לסלוח לה או לא. הרי מיה פגעה בה כול כך הרבה פעמים… "אני מצטערת. בוא, אנדי." אמרה אך אנדי נשאר במקומו. הוא הביט על מיה והתבייש במראהו. הוא רצה להיות יותר יפה לידה. מיה היא הנערה הכי יפה שהוא ראה בחייו. הוא הביט בה ואז פנה ללכת. מיה הביטה בו בעיניים תמהות, ירוקות וגדולות. לפתע היא לא נראתה כזו רעה כמו שחשבה מלטדי כשנפגשה איתה לפני כמה ימים. אף על פי שעשתה כול כך הרבה דברים, ניצלה אותה וריכלה אותה, לפתע היא נראתה חסרת אונים. רגשות אשם החלו להעלות בליבה אך היא התעלמה מהם. היא לא חייבת לה. היא לא חייבת לסלוח לה בכלל אם היא לא רוצה. חשבה מלטדי. "תגידי," אמר אנדי. "מי זאת? היא הייתה בכיתה שלך?" שאל בעניין. "אה, כן. היינו חברות." אמרה מלטדי. אנדי והיא המשיכה ללכת. הם הלכו המון זמן, רחוק מהעיר, רחוק מכול אדם וישבו על שפת אגם. "אנחנו חייבים לעזור לכלב הזה.. לא נוכל לגור ברחוב לנצח בגללו." אמר אנדי אחרי שישבו ושתקו שתיקה קצרה ושקעו במחשבות. "כן. מתישהו כבר לא ישאר לנו אוכל ומים." ענתה מלטדי בנימת עצב בקולה. "אני צריכה ללכת לחפש לכלב אוכל, אתה יכול להישאר כאן ולשמור עליו?"שאלה. "אם אין ברירה אז אין ברירה." אמר. היא הנהנה והלכה.
כשהייתה רחוקה יחסית, אנדי התרחץ במי האגם ולבש את בגדיו הנקיים שהספיקו להתייבש מהמים. הוא ליטף את הכלב ולפתע הטלפון צלצל. זה היה אביו. הוא החליט לא לענות. הטלפון היישן שלו כבר החל להיכבות והוא הוציא את הסוללה ושם בתוך התיק שלו. מלטדי נשארה באופק, מנופפת בשקית בידה, היו לה ניצוצות של התרגשות בעיניה. אנדי חייך והתקדם לעברה. "תראה מה מצאתי!! 200 דולר! נוכל לשלוח בקשה לערייה לא להרוס את השטח הזה, זה יכול לעבוד, אנדי!" אמרה. "לא… הוא לא יכול להסכים לנו, אני לא חושב." אמר. היא השפילה את מבטה באכזבה. "אבל.." הוסיף. היא הרימה את מבטה והביטה בו. "נוכל לכתוב להם מכתב ולצרף את הכסף, יהיו יותר סיכויים." אמר. היא הרשתה לעצמה לחייך. "זה רעיון נפלא, אנדי."
הם הלכו לספרייה, אנדי חשב כול הדרך על מיה, הנערה שראה. פניה לא נמחקו מזכרונו, הוא רצה לדעת עליה יותר, ולהכיר אותה. אבל חשש שמא היא לא תראה אותו בגלל שהוא נראה אחרת. אם היה יכול היה רוצה לדבר איתה לפחות. הוא ידע שרק בעזרת מלטדי יוכל ליצור קשר עם מיה.
אילו רק ידע מי היא באמת.