D-Day פרק 1

-נישארו 5 ימים.-
עוד 5 ימים הוא בא, הוא מגיע, אני לא שמחה ולא עצובה על העובדה הזאת, הוא בא ולי אין מה לעשות לגבי זה, אני זוכרת אותו מפחיד, לא מחייך ומתבודד, אני לא זוכרת שהוא דיבר, או אמר משהו בכלל, השיער שלו היה שחור, הציפורניים היו ארוכות, והוא היה גבוה, הוא היה בגילי, הוא היה שמן ומכוער.
אין לי סיבה לפחד ממנו, נכון? זה לא שהוא יזכור מה שעשיתי לו, נכון? וואי אני מפחדת ואם הוא יזכור, לא יכול להיות שהוא עדיין שומר טינה…
אז אני החלטתי שמתי שהוא יבוא אני יסתתר מתחת לשמיכה, ואומר שאני חולה.
אמא קראה לי ואמרה לי לארגן את החדר שבקומה השניה זה שמול החדר שלי.
שאלתי אותה למה, והיא אמרה לי שזה לאורח ושאני יזדרז כי לא נישאר עוד הרבה זמן. לא הבנתי ממה היא נלחצת זה לא שהם באים מחר, וחוץ מזה רוב החדרים מסודרים.
סידרתי את המצעים, ושמתי את הווילונות, ניקיתי את המראה, ונירדמתי על המיטה, כשקמתי השעה הייתה כבר מאוחרת. הלכתי לחדר שלי והמשכתי לישון, בדיוק כשכמעט נרדמתי אמא שלי נכנסה לחדר.
״סידרת את החדר?״ היא שאלה.
״כן״ עניתי.
״תלית את הווילונות?״
-״כן, את לא יכולה להיכנס בעצמך לחדר? הוא בדיוק מול שלי.״
לפני שיצאה מהחדר אמרה:״ הם הודיעו שהם יביאו את מייקל מוקדם יותר כי יש להם סידורים.״
הייתי כל כך בשוק שלא רק לא ישנתי כל הלילה, לא יכולתי לשאול מתי הוא יבוא,
ברגע שנרדמתי השעון המעורר צילצל. בקושי קמתי, ירדתי במדרגות, הלכתי לשולחן אחרי שהיתארגנתי ואכלתי קורנפלקס.
הלכתי לחברתי הטובה והיתנקתי מהמציאות, דיברנו על הים. שנינו רצינו ללכת לים, להסתכל על הגלים ולהריח את ריחו המלוח של הים, להינות מהאוויר הנקי ופשוט להביט בגלים מתנפצים על האבנים ועל החוף. זה היה כל כך כיף לשמוע את הגלים מתנפצים. אני זוכרת שהיינו הולכים שהייתי קטנה כל סוף שבוע אבל הפסקנו.