שעתיים- פרק 3

"הוא הגיע לארץ" התקשר אליי אחי בסוף השבוע של אותו שבוע. בדיוק התכוננתי לארוחת הערב המשפחתית כשהוא התקשר. לא היה לי פנאי להתקשר עכשיו לתום, והראש שלי גם לא עסק בזה. כל פעם אני מכינה את עצמי נפשית למפגשים המשפחתיים האלה כדי לא לצאת מדוכאת שלאח שלי יש אהבה פורחת ולי זה לא מצליח. מחשבות כאלה יכולות לעלות במוחי לעיתים קרובות מידי. אחי, שמטפח זוגיות מדהימה, ועם משפחה מדהימה, זכה באחד הדברים הכי מדהימים בעיניי בעולם. זה לא שלא מגיע לו, וזה לא שלא הגיוני שבנאדם בן שלושים וארבע יהיה אבא לשני ילדים, אבל גם כשאני עכשיו צעירה ממנו בעשר שנים זה דבר שאני כן משתוקקת אליו. כל מפגש משפחתי אני רק חושבת כמה אני אהנה כשיהיו לי ילדים משלי, כמה אני ארגיש מדהים כשיצור קטן ייקרא לי אמא. לפחות יש לי את האחיינים שלי כדי שיתנו לי קצת נחת של ילדים.
הגעתי לפני ההורים לאחי ואשתו. הילדים קיבלו אותי בחיוך, קפצו עליי וחיבקו אותי. עבר זמן מהפעם האחרונה שהייתי אצלם. כל אחד הראה לי משהו חדש שיש לו, ואני כשנכנסתי לחדרים שלהם התמלאתי באושר וחיוך ענק שלא ירד למשך כל הערב.
"אנחנו ממש שמחים שבאת" אמרה לי יהלי, הבת הבכורה. הסתכלתי עליה מוקסמת. מעבר לזה שהיא אחת הילדות הכי יפות שאני מכירה, ממש שמחתי לשמוע את זה ממנה. אני יודעת שאני חשובה להם, שהם רואים את הקשר ביני לבין אבא שלהם ושאנחנו נפגשים המון, וגם דקל מצידה מאפשרת הרבה פעמים לבן לצאת מהבית כדי לראות אותי. היא מבינה שקשר של אחים זה דבר חזק שאי אפשר לשכוח גם בתקופת נישואין. אני נורא מעריכה אותה על זה.
"שמעתי שהוא חזר לארץ.." אמרה לי דקל כשעזרתי לה להכין סלט חסה לערב.
"שמעת נכון. עוד לא דיברתי איתו. רק בן בקשר איתו." אמרתי לה בחיוך.
"את מחכה לראות אותו?" היא שאלה. היא ואחי הכי ידעו על מה שהיה ביני לבין תום, מן הסתם כי פעם אחת יצאנו ארבעתנו. זה מדהים שאחי ודקל הצליחו ואני ותום נפרדנו. תום צעיר מאחי בחמש שנים. הם נפגשו בפרויקט משותף שהיה בכדורסל- שניהם היו מכורים. הם נהיו חברים מאוד טובים מאוד מהר ולא עניין אותם שהם לא תואמים בגיל, ושכשהאחד יתגייס השני רק יתחיל כיתה ח'. אחי היה שמיניסט כשהוא פגש לראשונה את תום, וזו הייתה אהבה כמו לאח צעיר שמעולם לא היה לו. הרבה פעמים הם היו משחקים יחד, נפגשים ומדברים. כשאני ותום נפגשנו לראשונה זה היה רק על תקן "אתה החבר הטוב של אחי". לא חשבנו שיעברו כמה שנים ונצא. אני לא בטוחה אפילו איך זה קרה, אבל התקופה הזו הייתה טובה בשבילי.
"מאוד," חייכתי, "זה לא שאני כועסת על מה שהיה לפני ארבע שנים, זה לא שארבע השנים האלה היו נוראיות ולא הפסקתי לחשוב עליו, כי זה לא המצב, אבל הוא הראשון שבאמת התאהבתי בו. כל מה שקרה אחר כך לא היה לי משמעותי כמו מה שהיה איתו. זה אולי קשור לזה שאני יודעת שבבסיסו הבנאדם הזה בחיים לא יפגע בי, ושאת האמון הזה לא יכולתי לתת באף אחד מהאנשים שיצאתי איתם, גם לא אלה שיצאתי איתם לתקופה ארוכה. וחוץ מזה אני פשוט רוצה לדעת מה איתו.. הוא בטח השתנה קצת." היא חייכה אליי חיוך אוהב, ובדיוק סיימה להכין את הרוטב לסלט. זה נחמד שאנשים לא מפחדים לדבר איתי על הנושאים האלה, כי בסופו של דבר אני צריכה שידברו איתי עליהם כדי שאבין מה המטרות שלי מהפגישות, להבין מה אני רוצה באמת.
ארוחת הערב הייתה מדהימה, קלילה וכיפית. האוכל היה מדהים, דקל מבשלת מדהים. הילדים חייכו וצחקו וממש לא הפריעו, וכשהם פרשו למשחקים הם לא הסתגרו בחדר אלא שיחקו בסלון ועדיין יכולתי להבחין בהם ולחייך לעצמי כמה הם מקסימים. גם השיחה שעלתה בשולחן אחרי שהם הלכו הייתה נינוחה, על כתבות שראינו לאחרונה, על העבודות שלנו, על כל מיני אירועים שקרבים לבוא.
אחר כך לקחתי את אמא לשיחה על קפה, ישבנו על הספות וצפינו ביהלי וסתיו משחקים ודיברתי איתה על מה שאראל דיבר איתי עליו. זה לא הרגיש לי ממש לשלב עבודה בתוך ערב נעים, אלא כמו טובה לחבר, כי באמת היה אכפת לי לעזור לו. היא צחקה ואמרה שהיא לא ידעה שעוד יש צעירים שמתעסקים בזה, בעיקר לא אנשים שבאמת עושים סוג של יצירת מופת כשהם מקבצים דברים אותנטיים מהמשפחה שלהם. היא אמרה לי שהרבה זמן הוצאת הספרים לא הוציאה ספר כזה, ושהיא רוצה לדעת במה מדובר ולכן היא רוצה לקבוע איתו פגישה. העברתי לה את המספר של אראל ואמרתי לה שהכי פשוט זה שהיא תתקשר אליו ותדבר איתו ישירות, עדיף שזה לא יהיה טלפון שבור שעובר דרכי. היא חייכה ואמרה שהיא מבטיחה לטפל בזה, שזה נשמע לה ממש מעניין. אחר כך כבר עברנו לדבר על שטויות.
"הוא יודע שאני יודעת שהוא בארץ?" שאלתי את בן כשעזרתי לפנות את הצלחות. אמא ואבא כבר פרשו הביתה. הם כל כך חשובים לי שזה מדהים, ואני מבינה את זה מכל מפגש משפחתי חוזר. הוא הנהן אליי.
"הוא מצפה למשהו?" שאלתי. בן צחק וחייך אליי.
"הוא נחת לפני כמה שעות, הוא בטח בג'ט לג, קצת צריך להתרגל לארץ. הוא יתמקם בשבוע הקרוב בדירה החדשה שלו, דירה של שני חדרים קטנה ומתוקה, ככה הוא הסביר לי."
"זה אומר שהוא חוזר ממש לחיות בארץ." אמרתי מיד. הוא הסתכל עליי, קימץ את שפתיו ועשה לי סימן של 'כנראה'. כנראה שהוא באמת חזר לחיות כאן, זה לא רק עוד אתנחתא של כמה חודשים בין שליחות פה לשם.
"לחכות או לפעול?" שאלתי. אם אני לא אתייעץ עם אחי התשובות בדרך כלל לא יבואו אליי לבד. זה קרה לי תמיד, תמיד היו לו התשובות הכי חכמות להגיד לי. גם אם הוא השתמש בקלישאות ואמר 'את יודעת את התשובה', הוא עדיין אמר משהו, והגיב אליי.
"האמת- לחכות. אני מבין שאת רוצה להראות לו שאין סיבה בשיחת התנצלות שאת די בטוחה שתגיע, אבל הבנאדם חזר מארבע שנים בחו"ל. תני לו לנוח. הוא כבר יתקשר." סמכתי על אחי בכל השנים בהן אני חיה. אין סיבה שאני לא אסמוך עליו גם עכשיו.