כדורגל על ההר

הטרנזיסטור היה שמור כחדש, עטוף בניילון שהוחלף לפרקים. אמא זכתה בו בהגרלת ועד למען החייל לפני כמה שנים ושימרה אותו כמי שלא זכתה בדבר מעולם. הוצאתי אותו מהמגירה, לקחתי את המשקפת מהמגירה השניה ויצאתי לדרך, כמו בכל שבת שניה. דרך השכונה, דרך המגרש האיזורי הריק בשעת צהריים מוקדמת זו, העליה לרחוב טשרניחובסקי, דרך המחנה הצבאי ומאחוריו השביל הבוצי. אחרי עיקול קצר בשביל נראים שני צידי הים הנושק להר הכרמל, המראה הקבוע של נמל חיפה ובית דגון מעוטר לעיתים בספינות חיל הים נושאות מטרות אימונים, או ספינת משא גדולה במיוחד המובלת על ידי נווטיות. בתחתית תמונת הנוף, ממש לרגלי ההר, מגרש הכדורגל של קרית אליעזר, מגרשה של קבוצת נעורי מכבי חיפה. מתיישב על הסלע המשופע, מדליק את הרדיו לפני תחילת שירים ושערים ומחכה בסבלנות לתחילת המשחק. המקום כמעט תמיד קר ולח, צל הר בשעות הכדורגל. לפעמים, משחק חשוב וקצת חם מהרגיל, ועוד צופים מגיעים. לרוב לבד, כל משחק, ליגה לאומית או ליגה נחותה, עונת ירידה או עונה של אליפות. עיניים עוקבות במשקפת. עד סוף המשחק, תמיד. קצת נבוך לשמוח או להתאכזב בקול, שומר הכל בפנים. בדרך חזרה כבר יש ילדים במגרש האיזורי, נשאר ומנסה להצטרף למשחק, לפעמים בהצלחה ולפעמים לא. חוזר הביתה, לבד.