אנוסה בפחד…

בס"ד
אני עוצמת את עייני ומנסה לשכוח את מה שקרה את הרגע הסיוטי בחיי ,את הרגע הזה שהרגשתי חסרת אונים, את הרגע שכל זה קרה את הלילה הזה שהתחננתי להורים שלי שיתנו לי לצאת ,את הדקה הזאת שנפגשתי עם חברותיי, את השעות האלו שרקדתי במסיבה לצלילי המוזיקה,את השניות האלו שלא הפסקתי לחייך ,את המצב שבו אמרתי שלום לכולם ויצאתי מהמועדון ,את אותן דקות חשוכות בלילה שהלכתי לבדי ,ועייני נפגשו עם עיניו,את הרגע שבו המשכתי ללכת בפחד, את השניה שהוא תפס אותי מאחור ומשך אותי בשקט לאותה סמטה ,את הרגע שהתחלתי לצעוק לעזרה ,את אותן איומים שהוא אמר לי אם אצעק עוד פעם אחת ,את אותה שעה ארוכה שבה הוא נגע בגוף שלי ללא רשותי ,את השעה שלא הפסקתי לבכות ,את השניה שבה הוא הפסיק ואיים עליי שיהרוג אותי אם אגלה על כך למישהו ,את הדקה שבה הוא עזב אותי ערומה ובוכייה ,את הדקות הארוכות שבהן הקאתי את נשמתי ופשוט לא הפסקתי, את הדקות שנראו כמו שעות שהלכתי הביתה, את השניה בה פתחתי את הדלת, נכנסתי למקלחת ושטפתי את הגועל שלו מהגוף שלו מגופי, את השניה בה נכנסתי לחדרי ובכיתי עד אור הבוקר,וכשבבוקר אמא שלי ניסתה להעיר אותי, פשוט לא יכולתי התביישתי ,התביישתי ,להסתכל על עצמי, התביישתי שהיא תסתכל עליי ,פחדתי לבכות לידה ושהיא תגלה הכול ,פחדתי ממנו מאיומיו ,ממבטו הקודר והכועס ,עבר שבוע מאז ,ולמרות שהתקלחתי כל כך הרבה פעמים, אני עדיין מרגישה מוכתמת, אני עדיין מרגישה את הנשימות שלו שחדרו לאוזניי ולא יוצאות, אני עדיין זוכרת את התמונות ,אני עדיין שומעת את הקול שלו ,אני עדיין מרגישה פחד וחוסר אונים ,אני עדיין מרגישה שחיי נגמרו, אני עדיין מתמודדת עם זה כל שניה בחיי ,אני עדיין לא מצליחה לישון ,אני מרגישה אבודה אני לא יודעת מה לעשות ,אני לא מעזה לספר את זה לאף אחד. חברות שלי אומרות שאני השתנתי שפתאום נגמרה לי השמחת חיים ומה אומר להם ,איך מספרים דבר כזה ,איך חווים דבר כזה ,ובזמן שאני סובלת אותה מפלצת משוחררת, במקום שתיהיה מאחורי סורג ובריח ,אני פשוט מרגישה שאני גוססת ,שאני עומדת למות ,אני רוצה לספר אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים האלה מהפה שלי, אני יודעת שחיי אבודים שמעכשיו כלום לא יהיה אותו דבר ,אני מוותרת אני נכנעת ,כי אני פשוט לא יכולה להתמודד עם זה ,אני מצטערת.