כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 37

•אביתר•
״לי תביאי בטעם בננה.״ ביקשתי מהמוכרת בגלידרייה.
״עוד משהו?״ שאלה בחיוך.
״את המספר טלפון שלך, אולי?״ עניתי בחיוך.
״ישיר.״ היא החלה לצחקק. ״אני אוהבת את זה.״ היא חייכה.
היא הושיטה לי דף לבן קטן שבו היה כתוב את שמה ואת מספר הטלפון שלה. ״אנאל…״ מלמלתי בחיוך כשהעפתי מבט בדף הלבן. ״שם יפה.״ החמיאתי לה.
״תתקשר?״ שאלה.
״ברור.״ עניתי בחיוך.
״היי אנאל, אני צריכה….״ לפתע שמעתי קול מוכר, זו הייתה לינוי.
אני לא מאמין, לכל מקום היא נדחפת הילדה הזאת?
כבר שבוע אני מנסה לשכוח ממנה ועכשיו היא צצה פה משום מקום.
לינוי ואני הסתכלנו אחד על השנייה לכמה רגעים.
היא הייתה נראית שונה, היא לא אותה לינוי שהכרתי.
היא הייתה לבושה בלבוש מינימלי, את שפתייה צבע אודם אדום, שיערה הזהוב היה מפוזר והיא נעלה נעלי עקב גבוהות.
״טוב, אני אזוז.״ ניסיתי להיחלץ מהמצב. ״ביי, אנאל.״ נשקתי על לחייה.
חיפשתי את המבט של לינוי אבל היא רק חייכה חיוך משועשע.

״יופי באמת,״ רטנה אביב בעצבים.
״מה?״ שאלתי בתמימות.
״כבר עשרים דקות שאני מחכה לך.״ היא ענתה.
״היו לי עניינים.״ התגוננתי.
״עניינים?״ שאלה בחשדנות.
״כן, עניינים!״ עניתי בעצבים.
״אתה מתכוון להתחיל עם המוכרת בגלידרייה?״ שאלה בגיחוך.
״כן.״ עניתי בחיוך.
״אוייש, אביה.״ אמרה אביב באנחה.
לפתע, דלת חנות הגלידרייה נפתחה, לינוי יצאה ממנה. הסתכלתי על כל דבר אפשרי רק לא עליה.
״היי, אתה ראית את זה?״ שאלה אביב בתדהמה.
״ראיתי מה?״ שאלתי בתמימות.
״זו הייתה לינוי, אני בטוחה.״ היא ענתה.
״אז מה את רוצה שאני אעשה?״ שאלתי באדישות.
״אביה, אני יודעת שאתה אוהב אותה. אני רואה את זה בעיניים שלך.״ היא אמרה.
״אין לינוי, אני ולינוי נגמר, אוקיי?״ שאלתי בעצבים.
״אבל למה, תן לי סיבה אחת.״ היא התחננה.
״כל הקשר שלנו היה זיוף אחד גדול.״ עניתי בלית ברירה.
״מה זאת אומרת, אני…״ אביב התקשתה להבין את הדברים.
״יופי, סיפרתי לך. מרוצה?״ שאלתי בעצבים.
״חכה שניה,״ היא עצרה אותי.
״אתה מוכן להסביר לי הכל, מההתחלה.״ היא ביקשה.
ידעתי שעכשיו אין כבר דרך חזרה, אביב לא תניח לנפשי עד שאספר לה את האמת.
״טוב, אני אספר לך.״ אמרתי בכניעה, אביב הביטה בי מחכה להמשך.
״אז ככה…״ 

״וואו, אתה צוחק נכון?״ שאלה אביב בפליאה לאחר שסיפרתי לה את הכל, מההתחלה ועד הסוף.
נענעתי את ראשי לשלילה.
״אני… אני לא מאמינה.״ היא התקשתה לקבל את הדברים.
״גם אני לא האמנתי בהתחלה, אבל זו האמת.״ אמרתי בעצב.
״אתה ממש אוהב אותה, הא?״ שאלה בעצב.
״זה לא משנה.״ מחיתי. ״שום דבר לא יחזור להיות כפי שהיה קודם לכן.״ עניתי.
״אני בטוחה שתמצא מישהי שתתאים לך יותר.״ אמרה בעידוד.
״לא לא, אני עם אהבה גמרתי, לא רוצה להתאהב יותר, לא רוצה לסבול יותר.״ אמרתי בביטול.
״יהיה בסדר, אני מבטיחה.״ אמרה אביב בניחום.
לומר את האמת, אני שמח שסיפרתי לאביב. שסופסוף הוצאתי את המועקה הזאת שהייתה בי כבר הרבה מאוד זמן.
יכול להיות שאביב צודקת, לפעמים האהבה יכולה להגיע מהמקום הכי לא צפוי. אבל בינתיים אני מעדיף לוותר.
״טוב, אתה בא הביתה?״ שאלה אביב.
״אני חושב שאשאר פה עוד קצת.״ עניתי. אביב הנהנה בראשה להבנה.
״ביי, אביה.״ היא אמרה והסתובבה ללכת. ישבתי על אותו ספסל הבטתי באביב הולכת ומתרחקת.
נשארתי לשבת על הספסל לכמה דקות עד שלאט לאט החל להחשיך.
התרוממתי מהספסל בכוונה ללכת, אבל אז הרגשתי שהתנגשתי במשהו ומצאתי את עצמי על הרצפה.
״סליחה, אני… אני ממש מצטערת.״ שמעתי קול עדין של בחורה.
קמתי לאט לאט מהרצפה והבטתי באותה בחורה, היא הייתה נראית לי מוכרת.
״נועה?״ הייתי מופתע כשראיתי את נועה, חברה של אביב.
״אביה,״ היא חייכה חיוך מאולץ.
״מה את עושה פה לבד בשעה כזאת?״ שאלתי.
הייתי מופתע לראות את נועה בפארק בשעה מאוחרת בפארק.
נועה היא החברה הכי טובה של אביב, היא מהילדות הטובות שסגורות בבית בין ארבעה קירות וספר מתמטיקה. בגלל זה הייתי מופתע לראות אותה כאן.
״זה סתם, אני…״
״בכית?״ שאלתי בפליאה כשהבחנתי בדמעות יבשות על לחייה.
״עזוב, אביה. אני צריכה ללכת…״ היא ניסתה להתחמק.
״מה קורה, נועה?״ הושבתי אותה על ידי על הספסל.
״הכל בסדר איתי, באמת.״ היא חייכה חיוך מזויף.
״תספרי לי, אני אעזור לך, אביב תעזור לך!״ ניסיתי לשכנע אותה לספר לי.
״אביב?״ שאלה בציניות והחלה לפרוץ בצחוק. ״היא לא רוצה לראות אותי בכלל ובצדק.״ היא ענתה.
״קורה שחברים רבים, נועה. אתן תשלימו.״ ניסיתי לעודד אותה.
אני מכיר את נועה לא מעט זמן, אני מרגיש שיש משהו שעובר עליה.
״תודה אביה,״ היא הודתה לי וקמה ממקומה.
״לאן?״ שאלתי אותה.
״הביתה.״ היא צחקקה.
״אני אלווה אותך.״ התנדבתי.
״לא צריך, אני אסתדר.״ אמרה בביטול.
״זו לא הייתה הצעה זו הייתה עובדה.״ התחכמתי.
״אני מבינה שאין לי מה לעשות בנידון.״ אמרה בכניעה.
״לא.״ השבתי בחיוך.
״אוקיי.״ השיבה בחיוך.

•אביב•
עברו כבר שלוש שעות מאז שעזבתי את אביה בפארק, אני רק מקווה שהוא לא עשה איזו שטות.
התיישבתי בחדר שלי מול המחשב, הקשבתי למוזיקה.
חשבתי על אליאור ולידור. בעיקר על לידור.
אני שונאת לשבת כאן באי וודאות, אני שונאת לחשוב על זה שאולי עשיתי טעות שהסכמתי. הרי בטח עכשיו הוא באילת ומיליוני בנות סביבו.
אוח, רק המחשבה על זה מעצבנת אותי כל כך.
לפתע דלת החדר שלי נפתחה, הרמתי את מבטי ממסך מחשב והסטתי את מבטי אל הדלת.
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי את ליאב שעמד בפתח.
אני באמת לא מצליחה להבין, איך הוא מעז בכלל להראות את הפרצוף שלו אחרי מה שקרה בנינו.
״התקשרתי אלייך כמה פעמים ולא ענית לי.״ הוא ענה, התעלם לגמרי מהשאלה ששאלתי.
״לא התחשק לי לדבר.״ עניתי בקרירות.
״אביב, אל תהי ילדה קטנה. את סתם עושה עניין מכלום.״ הוא ליטף את שיערי.
״עושה עניין מכלום?״ שאלתי בפליאה והעפתי את ידו בגסות.
״כן, זו רק הייתה מעידה חד פעמית.״ אמר ברוגע.
״מעידה חד פעמית?״ פרצתי בצחוק מזויף.
״כן.״ הוא ענה.
״למה בכלל צריכות להיות מעידות כאלה?״ שאלתי בבכי. 
״אביב, תסתכלי עליי.״ הוא אחז בפניי. ״אני אוהב אותך.״ הוא אמר.
״אתה חתיכת חוצפן, אני לא מבינה איך עוד יש לך את האומץ לבוא לפה.״ התחלתי להתמלא בכעס ועצבים.
״די אביב, אני מצטער.״ הוא קירב אותי אליו לחיבוק.
״תעוף ממני, ליאב. אתה מגעיל אותי.״ הדפתי אותו ממני.
״זה לא הגיוני שרק בגלל שטות כזאת הכל נגמר.״ אמר באכזבה.
״שטות?״ שאלתי בפליאה. ״תסתכל על היד שלי.״ הצבעתי על ידי. ״גם עכשיו זה נראה לך כמו שטות?״ צעקתי.
״אביב, זה היה בטעות.״ הוא אמר.
״אתה מטורף, ליאב. אני לא מכירה אותך יותר.״ צעקתי. הוצאתי הכל, את כל הכעס והתסכול שהיו בי במהלך השבוע.
״כולה מעידה קטנה וכבר הפכת אותי למשוגע?״ הוא צחק.
״אז עכשיו אני לא בסדר?״ הצבעתי על עצמי.
״ואני עוד חשבתי שאפשר לדבר איתך, שתביני הכל.״ הוא אמר בזלזול.
״אז אתה מכחיש את כל מה שקרה?״ שאלתי.
״אני לא הרבצתי לך, אביב. אני לא אתן לך ללכת ולהפיץ עליי שקרים.״ הוא ענה.
״תכף גם תגיד לי שלא לקחת סמים אף פעם.״ גיחכתי.
״די כבר!״ הוא צעק והחל להעיף דברים בחדר. כל הזעם שהיה לו בעיניים כמו באותו יום חזר.
גופי החל לרעוד מפחד, פחדתי שבכל רגע הוא עלול לאבד שליטה כמו בפעם ההיא.
״ליאב, תירגע. הכל בסדר.״ התעשטתי על עצמי וניסיתי להרגיע אותו.
״אני לא יכול, את משגעת אותי!״ הוא צעק. 
למרות כל הפחד שהיה בי ניסיתי להירגע .
״ליאב, תסתכל עליי,״ כיוונתי את מבטו אליי. ״הכל בסדר.״ שידלתי חיוך. ״די, זה לא אתה.״ ניסיתי להרגיע אותו.
״מה, פתאום את לא פוחדת להיות כל כך קרובה אליי?״ שאל בזלזול.
״ליאב, אני רוצה שתלך.״ ביקשתי ברוגע.
״אני אלך מתי שאני אחליט שאני רוצה ללכת.״ הוא התנגד.
הוא החל להתקרב אליי ואני לקחתי צעד אחרונית עד שנתקלתי בקיר.
״ליאב, בבקשה די.״ עמדו לי דמעות בעיניים, ניסיתי להחזיק את הדמעות, התחלתי להתנשם בכבדות.
נשאתי תפילה קטנה בתוך ליבי שמישהו יגיע ויעצור את מה שהולך כאן.
״אל תבכי, נסיכה שלי.״ הוא ליטף את פניי.
הרגשתי מגעילה, המגע שלו הגעיל אותי. עברו צמרמורות בכל הגוף, צמרמורות שגרמו לי להרגיש קור.
מדהים איך בשנייה אחת הוא התרכך, ממצב של משוגע אובסיסיבי הפך לבנאדם הכי רגיש בעולם.
״תעיף את הידיים שלך ממני!״ התחלתי לצעוק.
״את אוהבת אותי, אני יודע.״ הוא אחז בפניי וניסה לנשק אותי בכוח.
״ליאב, די.״ התחננתי על נפשי ופרצתי בבכי.
לפתע כמו נס מהשמיים, הדלת נפתחה, תוך שניות ספורות ליאב מצא עצמו על הרצפה, רחוק ממני ואני נשמתי לרווחה.