שעתיים- פרק 2

מתוך השבוע שבא אחר כך הייתי יומיים בכנס התלמדות, זה קורה הרבה בין השוטרים. הם רוצים שנעבור השלמויות של התמודדות מול נאשמים, התמודדויות עם סיטואציות. הם מכינים אותנו הרבה יותר טוב למקרים שאנחנו נפגוש בהם במציאות. אני חושבת שאני בין אלה שבאמת מפיקים משהו מכל ההשתלמויות האלה. חלק מהאנשים שיושבים סביבי עושים את זה רק בגלל שמשלמים לנו יותר כי אנחנו יושבים פה.
בתור נערה בתיכון אהבתי ללמוד, זה לא היה דבר ששנאתי או שעיצבן אותי. אהבתי ללמוד דברים שמרחיבים לי את הידע האישי, אהבתי את העובדה שיש דברים שאני עדיין לא יודעת ושמישהו חדש יכול לחשוף אותי אליו. עברתי הרבה מורים טובים, מורים לספרות, מורים לביולוגיה.. באמת מן הקצה אל הקצה. עברתי מורים שכיבדתי אותם, ואני חושבת שזה בעיקר בסיס העניין. עצם זה שהערכתי את המורים שעומדים לי מול העיניים נתן לי את הרצון העז באמת ללמוד. לא סלדתי מהלימודים- סלדתי לעיתים מימים ארוכים שנשארתי בהם בבית הספר כשיכולתי לנצל אותם לפגישות עם חברים, אבל גם את השעות שנשארתי בבית הספר ניצלתי ללימודים טובים. מעטים היו השיעורים שהרגשתי שהיו בשבילי בזבוז זמן.
עוד פן שאני אוהבת במפגשים האלו זה החשיפה לשאר השוטרים באיזור. הרבה אנשים מטפלים בנאשמים, ולצערנו כל יום מתווספות חקירות ונאשמים חדשים, כי המדינה בוערת ולא עוצרת לרגע. כשאני פוגשת את האנשים האלה מעט מאוד אני מדברת על הקייסים שאנחנו מטפלים בהם, גם כי זה עניין של פרטיות וגם כי יש לכולנו יותר מידי על הראש והדבר האחרון שאנחנו רוצים זה לדבר על עבודה. בכנסים כאלה אני רואה שטרים שהתחברתי אליהם במסגרת כזו או אחרת, ממשיכה לשאול ולהתעניין בחייהם הפרטיים ולפעמים אנחנו אפילו קובעים יציאה משותפת לאחרי ההתלמדות. זה כבר קרה לי כמה פעמים.
אחד השוטרות האהובות עליי, שגם נהפכה להיות חברה טובה עם הזמן, היא בחורה בשם שני. נפגשנו בהשתלמות לפני שנה בערך, אולי קצת יותר, וקרה ודיברנו ונורא התחברנו. זיהינו אחת אצל השנייה המון נקודות דימיון. בכל כנס שאני פוגשת אותה אני יושבת לידה, אנחנו ממשיכות לצחוק על המוני דברים, ובדרך כלל גם יוצאות אחר כך להמשיך את הערב על איזה קפה או מסעדה טובה.
מאוד קל להבין כמה חברות טובות יש לי, אחת מכל אירוע מרכזי- חברה טובה אחת מהיסודי, שזה מדהים שהצלחנו לשמור על קשר, חברה טובה מהתיכון, חברה טובה מהצבא וחברה טובה עכשיו מהעבודה. זה לא הרבה, זה אפילו יכול להיחשב מעט, אבל לפעמים בחיים בנאדם צריך רק כמה חברים ממש טובים, שיהיו שם לצידך בכל דרך שבה תלך וידאגו לך, וישמרו עלייך וישמרו על הקשר, כך שלא צריך מעגל של עשרים חברים כדי לא להרגיש לבד.
"יובל נכון?" פנה אליי מישהו כשעמדתי והכנתי לעצמי קפה, שתיים סוכר.
"היי," חייכתי, "אתה חבר טוב של שני נכון? יצאתי איתכם פעם והיית שם.." נזכרתי מי האדם שעומד מולי.
"כן, אראל. איך את? נהנית?" הוא שאל בחיוך. היה לו חיוך כובש. המשכנו לסמול טוק מאוד קליל, מאוד לא מחייב. מידי פעם הבליגה עובדה מצחיקה אחד על השני, דברים שקורים בשיחות שזורמות מאוד בנוחיות.
"אני נמצא במצב קצת לא נעים אבל אני צריך את עזרתך" הוא אמר לי בשלב מסוים בשיחה. הסתכלתי עליו בחיוך וחיכיתי שימשיך את דבריו.
"את הבת של אלונה ריבנאי נכון?". הסתכלתי עליו מופתעת מהשאלה. הרבה זמן לא שמעתי מישהו מקשר אותי לאמא שלי. זה לא שאנחנו בקשר לא טוב, חס וחלילה, פשוט כבר עברה התקופה שהזכירו את אמא שלי. אמא שלי היא ראש של חברת הוצאת ספרים. החברה היא לא על שמה, היא ירשה אותה מההורים שלה, זו אחת הסיבות שאני מגיעה ממשפחה שיש לה כסף. בעבר, הרבה היו רוצים להוציא את הספר שלהם, את הכתבים שלהם, תחת השם של הוצאת הספרים הזו. אבל השנים מתקדמות, והטכנולוגיה צועדת קדימה וכבר כמה שנים שאין הרבה ביקוש להוצאת ספרים. הרבה ספרים לימודיים התחילו לעבור דרך הוצאת הספרים הזו, אבל הרבה פחות סיפורים שהם של אנשים, רומנים, ספרי פעולה, כתבי עדות. הסיבה היחידה שאראל יכול להכיר את אמא שלי זה בגלל הוצאת הספרים.
"כתבת ספר?" שאלתי מופתעת. הוא צחק וחייך שוב, ואז הסביר שהוא עבד כבר כמה שנים על חיבור של אוסף מכתבים בין סבא שלו לסבתא שלו, שמייצגים רומן מתמשך עד שהם נהיו יחד. מסתבר שכל אחד מהם חי רחוק אחד מהשני, ושהייתה פעם אחת שהם הבטיחו, בפעם הראשונה שהם נפגשו, עוד לפני שליחת המכתבים, שיום יבוא והם יהיו יחד. מהסיפורים שאתה לא מאמין שבאמת קרו. הוא אמר שכבר זמן הוא מנסה לראות מי יוציא את זה לאור כי הוא מרגיש שיש מקום לזה בשוק, שזה צריך להיות דבר שיהיה מתועד ושאנשים ייחשפו אליו.
"יש לך אמצעים לשלם? זה תהליך שעולה כסף לא רק לחברת הוצאת הספרים אלא גם לאדם שרוצה להוציא את הכתבים החוצה."
"יש, זה לא הבעיה אני חושב. אני פשוט צריך מישהו טוב, והחברה שלכם ידועה שבתוכה יש אנשים טובים. אני צריך מישהו שיעבור על זה, יערוך באמת את מה שחשוב ויחד איתי יצור מזה ספר אמיתי. אני מרגיש שזו שליחות."
הסתכלתי עליו וחייכתי, יש מעט מאוד אנשים שמקדישים עכשיו את החיים שלהם לכתיבה, ליצירה פרטית, ליצירה שהיא לא אפליקציות ולא טכנולוגיה, אלא לדברים האנושיים של כתבים ושל תיעוד. נתתי לו את המספר שלי, ואמרתי לו שאני אדבר בשבוע הקרוב עם אמא שלי ואז אצור בין שניהם פגישה. זה אמנם עוד ספר קטן שאולי ייצא תחת השם של החברה, אבל כשראיתי את ההתלהבות של אראל להצליח באומץ לגשת למישהי ולהפעיל קשרים בקשר להוצאה של משהו שהוא חלק מהלב שלו, וחלק מהחיים שלו כבר, אני לא אהיה הדלת או האדם שיגיד לא.
בנוהל יצאתי עם שני אחר כך לאכול במסעדה טובה, ישבנו לאכול ספטה, זה מה ששתינו רצינו. זה היה בסופו של היום השני. היא סיפרה לי קצת על הבחור החדש שהיא התחילה לצאת איתו, שהיא פגשה ביציאה משותפת שלה ושל כמה חברים. היא לעומתי הצליחה לשמור על קשרים עם מעגל קצת יותר גדול של חברים. פרט קטן ששכחתי לציין- זה לא שלא שמרתי על קשר עם ידידים טובים שלי מכל התקופות, פשוט ששם הרשימה קצת יותר גדולה ואין פואנטה לתת שמות בלי הסבר. היו תקופות שידעתי שבנות עושות הרבה יותר דרמה מכל דבר, אז פניתי לבנים כי ידעתי שהם ידברו איתי דוגרי ויצליחו לעזור לי להבין בדיוק לאן ללכת ומה לעשות. איכשהו הצלחתי לא להתאהב באף אחד מהם. להתאהב מרגישה לי מילה כל כך ילדותית.. זה מדהים מה חושבים על אהבה בגיל עשרים וארבע.
'ארוחת ערב משפחתית אצלנו ביום שישי. תשרייני' שלח לי בן, אחי. אני אוהבת כשהם מארחים את כולנו. יש לנו משפחה נורא מאוחדת, וזו גם תהיה הזדמנות לדבר עם אמא. למרות שמי משלב ביזנס עם פלז'אר..