גיהנום פרטי: פרק ראשון

זה סיפור ארוך, ודי משעמם למרות שאני חייבת להגיד שהיו בו כמה פרטים עסיסיים, אבל זה לא חשוב, אני מניחה שמה שאני מנסה לומר זה, שאני מתה.
אני יודעת שקצת קשה להאמין, כי אני הרי ילדה טובה, אני לא שותה, לא מהמרת, לעזאזל, לא נגעתי בסמים אפילו פעם אחת בחיים שלי, אבל אני מניחה שכולם מתים בסופו של דבר לא חשוב כמה "טובים" הם היו בזמן שבו הם חיו.
לקח לי זמן לעקל את זה, אתם יודעים, את העובדה שדרכי נגמרה, אך לא היה לי יותר מה לעשות.
אתם מבינים, לאחר המוות כל אחד הולך לדרכו, אני מניחה שמסווגים אותנו לפי הדתות שלנו או משהו כזה, ואני נתקעתי באמצע משום שאלוהים מעולם לא היה ממש בסגנון שלי, אתם מבינים אני באה ממשפחה מעורבת, לכול אחד יש את הדת שלו והאלים שלו, ואני מעולם לא התחברתי לאף אחד מהם, למרות שאני חייבת להגיד שמשפחתי ניסתה, כל אחד הציג את הטיעונים שלו, את האלים שלו, ואת הגיהנום שלו.
הורי בטח עומדים כעט בהלווייתי, חושבים שאני הולכת להגיע לגיהנום, ואולי אני באמת אגיע לשם, אני עדיין לא יודעת.
למען האמת, אני לא יודעת כמעט דבר, אני רק יודעת, שאני מפחדת, למען האמת אני מתה מפחד, אני לא יודעת בדיוק איפה אני ולאין אני ממשיכה, אולי אני אשאר פה לנצח, בחדר הלבן הקטנטן הזה, שנראה אינסופי, הייתי מנסה לבדוק האם אפשר לצאת מפה, אך אני עסוקה מידי בהתכרבלות בפינת החדר, אלוהים כמה פתטית אני יכולה להיות?
"את לא פתטית." קול נשמע משום מקום, ואני התחלתי לחשוב שאני בגיהנום הפרטי שלי, משתגעת לאטי.
"את גם לא בגיהנום, לפחות לא בינתיים." הקול אומר שוב, ואז אני רואה אותו עומד בדיוק מולי, איך לא ראיתי אותו שם קודם?
"אנשים לרוב לא רואים אותי." הוא אומר ומציע לה חיוך מנחם, היה לו חיוך יפה, חיוך שגורם רצון לחייך בחזרה, אך לא יכולתי לחייך בחזרה, הייתי שקועה מידי בפחד שלי.
"גם המתים ביניהם?" אני שואלת, והוא צוחק קלות, אני שמחה שלפחות אחד מאיתנו מאושר.
"אתם רואים אותי, אך לא באמת." הוא אומר ואני רוצה לצרוח עליו, הדבר היחיד שחסר לי עכשיו זה עוד חידות.
"אתם לא בדיוק כמו החיים, אך אתם עדיין לא יכולים לראות את הצורה האמתית שלנו, אז אנחנו מה שאתם מדמיינים שאנחנו." הוא אומר, ואני מבינה שאנחנו מנהלים שיחה כמעט חד צדדית, ושאני לא אומרת כמעט דבר, בזמן שהוא עונה על כל.
"איך אני נראה בעינייך?" הוא שואל בסקרנות פתאומית, ואני מרימה את מבטי אליו.
"עיניים שחורות, עור חיוור ושיער בהיר." אני אומרת, קולי תמציתי ואני לא יודעת למה אכפת לו, הרי הבא בתור יתאר אותו באופן שונה, אז מה זה חשוב?
"מוזר," הוא אומר ומסתובב ללכת."את באה, או שנוח לך פה?" הוא שואל מבלי להביט לאחר והוא ממשיך ללכת לא מחכה לי.
"למה אמרת שזה מוזר?" אני שואלת, והולכת אחריו דרך דלת שלא הייתה שם לפני שנייה, אך אני מניחה שזה לא ממש חשוב.
הוא מתעלם ממני, ופשוט ממשיך ללכת, אך אני לא מוכנה לעזוב את הנושא, אני צריכה כל פיסת מידע שאוכל להשים עליה את ידיי.
"יודעת מה?" הוא נכנע למחשבות העקשניות שלי. "אם נתראה אחרי זה, אני אספר לך בדיוק למה זה מוזר." הוא מוסיף ונעצר, הוא לא עושה עוד דבר, אלא פשוט עומד שם, הוא אפילו לא מסתכל עליי.
"את צריכה להיכנס לשם," הוא אומר ומצביע על הדלת. "את פשוט צריכה לפתוח את הדלת ולהיכנס." הוא אומר, ואני צועדת אל עבר הדלת, כאשר אני פותחת אותה, אני לא רואה דבר, רק אור, ואני מניחה שזה האור עליו כולם מדברים.
אני מסתובבת להביט בו עוד פעם, אך הוא כבר לא שם, אני עוזרת אומץ וצועדת אל תוך האור.