שעתיים- פרק 1

מישהו צריך לעצור את הפשע בעולם. מישהו צריך לדעת מתי לשים לדברים הרעים סוף. מישהו צריך לדעת שיש עונש על המעשים הרעים שהוא עושה- כי אין דבר כזה לשדוד בנק, אין דבר כזה לאנוס וללכת, אין דבר כזה "פגע וברח". אני מאמינה שיש רע בעולם, אני רק לא יודעת להגיד אם הוא מתגבר על הטוב. אני באה כדי לעצור את הרע הזה. בכל שנותיי בתיכון נלחמתי כדי לא להיות צופה מהצד- לא יכולתי לראות שני אנשים רבים מכות ולא לעצור אותם, לא יכולתי לתת לאנשים להשפיל ילדים אחרים, לא יכולתי להתעלם ממקרי הזוועה ששמעתי בחדשות. מאז ידעתי שאעשה הכל כדי ליצור עולם טוב יותר.
אנשים יכולים לחשוב שאני ילדה קטנה, הרי אני צעירה נורא, בחרתי ללכת למקצוע לפני לימודים גבוהים. אני בדיוק בשלבים של סיום התואר הראשון תוך כדי העבודה. הגעתי לזה, למה שאני עושה היום, עם הרבה עזרה מהצד. אני אומרת תודה להורים שלי שראו שיש להם בת "לוחמת" ונתנו לה את האפשרות לעבוד במה שאני עובדת בו כיום. אני מתקרבת לגיל עשרים וארבע, בשביל הרבה שוטרים מסביבי אני נחשבת ילדה. ועדיין- בעצמי אני מרגישה שאני עושה המון. לא משנה מה הגיל שלך, ולא משנה אם את אישה, אם יש לך פאשן לעשות משהו, לכי עם זה עד הסוף. אני יודעת שאת הילדים שיהיו לי אני אחנך לזה.
אני מגיעה ממשפחה עמידה מאוד, כסף לא היה חסר לי בחיים. מעבר לזה שגם בעבודה שאני עובדת כרגע אני מרוויחה לא רע בכלל, וזה בלשון המעטה. אני מאמינה בזה שלא צריך להיות השוטר הרע והשוטר הטוב כדי לפתור דברים, כי בסופו של דבר כולם אנשים. מול המואשמים אני מנסה באמת להבין מה הניע אותם לעשות את מה שהם עשו. רבים מהם שותקים, אם לא כולם, אבל כשאני בחקירות שלי עומדת מולם ומנסה להבין מה גרם להם לעשות משהו, אני לא מענה אותם כדי שידברו. אחר כך אני הולכת ומדברת עם הצדדים שצריך, אני הולכת ומדברת עם עורכי הדין שמייצגים אותם. אני מסרבת שיפגעו בנאשמים פיזית. הפגיעה היחידה הפיזית היא להשאיר אותם בכלא בתנאים לא תנאים.
אחד המקרים הקשים שהיו לי היה להתמודד עם בנאדם שהאשימו אותו באונס, ממש לאחרונה. זה גג המקרים שאני מקבלת. אסור לי לקבל מקרי רצח כי אני עדיין לא מוסמכת לעבוד מול האנשים האלה. עם אותו בנאדם שהואשם באונס, דיברתי פעמיים. במשך החקירה בעיקר רק אני דיברתי. דאגתי לשמור ממנו מרחק, אבל חוץ מזה הוא היה אזוק ככה שהוא לא היה יכול לגעת בי. לא השתמשתי בכוחות הנשיים כדי להוציא ממנו משהו, אין סיבה. כשזה חדר חקירות אני מתנהגת בדיוק כמו כל שוטר אחר. הוא בכלל לא דיבר, ולכן הלכתי לדבר עם הקורבן. היא לעומתו דיברה המון. אני חושבת שחלק מהדברים שלה היא מאוד הקצינה אבל אני כבר למדתי מתוך כמה שנים במקצוע לזהות מתי היא באמת אומרת אמת, והכאב שלה יצא החוצה. היא לא תיארה דברים זוועות, לפחות לא זוועות כמו מקרים מזעזעים אחרים ששמעתי, אבל המעט שהיא כן יכלה לתאר מהאונס הזה, שזה בא אחרי שתיקה של מעל שנתיים בהם היא לא יכלה לדבר בכלל על מה שהיא עברה, הוכיח לי שאין סיבה שהיא משקרת. העבודה שלי חושפת אותי לאוכלוסייה ולבעיות של אנשים שלא הייתי נתקלת בהם בחיים, ושמלמדים אותי על איזה חיים אנשים אחרים עוברים. יש משהו בעבודה שלי שאני מאוד אוהבת, וזה להילחם בפשע ולתת למי שסבל מאותם פשעים נקודה אחת של אור.
בית המשפט היה האחראי לפסוק את דינו בסופו של דבר, ומה שקרה זה שהוא גם נכנס לכלא לכמה שנים טובות על המעשים שלו, אבל מה שהיה קשה כל כך זה מה שגילינו עליו שלא היה עוצר את גזר דינו. בדקנו במאגרים של בתי חולים וגילינו שהבנאדם היה מאושפז כמה פעמים בעניין של בעיות נפשיות. רוב הסיכויים, וככה שיערנו, זה שהוא התנהג כמו שהוא התנהג ועשה את המעשים מתוך אי שיקול נפשי בגלל בעיות. עורכי הדין שהגנו עליו גם השתמשו בטיעון הזה, אבל זה לא עזר להם להציל אותו מעונש כלא. כשישבתי בבית המשפט בתור עדה ששמעה את הסיפור, בתור חוקרת המשטרה שטיפלה בתיק הזה, יחד עם עוד שני שוטרים, וכשנתתי את ההסבר שלי לחקירות שביצעתי, ידעתי בעצמי שהוא אשם ושהוא צריך להיכנס לכלא, אבל היה לי קשה כי ידעתי שהוא פשוט לא צלול בנפשו. אנשים שעושים דברים מתוך יצר נקמה, מתוך כעס, או מתוך שכרות זה בעיה שלהם. עניין נפשי ופסיכולוגי זה כבר בעיניי עניין אחר ואין מקום שאפשר לשים אותו בו- בית משוגעים לא היה עוזר לו.
ימים שלמים אני יכולה להיות בתחנות המשטרה, וימים שלמים אני גם יכולה להיות בבית. יש לי דירה של שניים וחצי חדרים בהוד השרון, ממש נהדר שם. בימים שאני לא עובדת אני משלימה לאט לאט את התואר שלי בפסיכולוגיה. כן, זה לגמרי הכיוון שלקחתי לחיים.
"יש לי קצת זמן חופשי היום, דקל תישאר עם הילדים. רוצה לצאת היום לשתות משהו?" אמר לי אחי בשיחת טלפון. אנחנו מנסים לשמור על קשר טוב, למרות שהוא כבר נשוי עם שני ילדים. הוא גדול ממני בעשר שנים, אבל להבדיל מהרבה גברים שיש לנו היום, הוא לא חיפש לחקור את העולם אלא חיפש להתמסד, הוא רצה להיות אבא בגיל צעיר. אני הכי צעירה, ואנחנו שלושה אחים במשפחה. ביני לבין אחי יש את אחותי הגדולה שלומדת כרגע בחו"ל.
"נשמע מצוין," אמרתי לו ובדיוק סיימתי לחמם את האוכל שנשאר לי מאתמול בדירה, "סביבות תשע נצא לבר הקבוע שלנו?".
"מעולה," הוא אמר צוחק, "נחכה בכניסה וניכנס יחד. אני כבר מחכה לראות אותך."
אני כבר לא בגיל הצעיר שבו האהבה היא רק לזמני תיכון, והכל ורוד וטוב ולא חושבים על כלום, אלא אני בגיל שהתחייבות למערכת יחסים היא עניין. מחשבות על זה עלו לי אחרי שהתארגנתי והתחלתי לנסוע באוטו. זה לא שאני לא מחכה כבר להגיע למערכת יחסים שתעשה לי טוב, זה לא שאני חוסמת מעצמי כל אפשרות, זה פשוט שהאפשרויות לא כאלה גדולות. בתוך עבודה כל כך תובענית קשה לפעמים למצוא זמן לטפח זוגיות. מידי פעם קורה לי לדבר עם מישהו נחמד באוניברסיטה, אנשים שלומדים איתי יחד בקורסים, אבל שום דבר לא מתפתח משם. לפעמים זה מרגיש לי שלצידי כולם עדיין ילדים כשאני כבר עם קריירה. אני חייבת מידי פעם להוציא את המחשבות האלה מהראש. אהבה בגיל עשרים וארבע זה לא דבר פשוט, אבל לפחות לא לוחצים עליי ומבינים שזה פשוט ייקח קצת זמן. גם לחברה הכי טובה שלי שנשארה לי עוד משירותיי בצבא זה לא ממהר להגיע. ובכל מקרה- אני כל כך מלאה מכל האהבה שאני שומעת בין אחי ואשתו, וכשאני רואה את האחיינים שלי, ככה שזה לפעמים פשוט מספיק לי.
"יובל!" קרא לי אחי שתי דקות אחרי שנעמדתי בכניסה לבר. הוא היה לבוש כל כך יפה, אבל אחי תמיד ידע איך להתלבש. נתתי לו חיבוק חזק כי לא התראינו כמה שבועות, בשבילנו זה המון, ונכנסנו לשתות בירה קרה ולדבר על החיים. הרבה מהדברים שקורים לי בעבודה הם חסויים ממנו ואני לא יכולה לדבר עליהם, אבל על מה שאני יכולה לדבר אני מדברת. הוא האדם שיודע עליי הכי הרבה מכולם.
"את יודעת מי חוזר לארץ בעוד שבוע?" שאל אותי אחי. הנדתי את ראשי לשלילה.
"תום ויינברג, מצלצל מוכר?" הוא שאל בצחוק. הסתכלתי עליו מופתעת, כבר כמה שנים שהוא חי בחו"ל ועובד שם. "הוא קיבל הצעה טובה לחזור לארץ ולעבוד פה, והוא אמר שהוא ממש מתגעגע לארץ וכבר נמאס לו מחו"ל."
"הוא שאל עליי?" שאלתי אותו. תום ואני היינו לתקופה יחד, מזמן. לפני שהוא עזב לחו"ל.
"הוא רוצה לפגוש אותך," הוא אמר בחיוך, "ואני יודע שאין סיבה שלא תרצי לראות אותו אחרי כל השנים האלה."
"כל השנים האלה.." חייכתי, "הגזמת. כולה ארבע."
"ותראי מה עשית בארבע השנים האלו.. יש לכם הרבה מה להשלים."
"אתה חושב שזה נכון?" שאלתי, "אתה הרי יודע מה זה הבנאדם הזה בשבילי. אפשר לסמוך עליו שהוא לא ייעלם שוב?".
"אני לא יודע להגיד לך, את זה תוכלי להבין רק בשיחה איתו. תראי אם יש לו כוונה לבוא ולחיות פה שוב להרבה זמן. גג זו תהיה סגירת מעגל."
"תגיד לי כשהוא נחת, אני כבר אעשה את הצעד הראשון, אפתיע אותו. אני לא רוצה לגרום לו להרגיש אשם על שהוא לקח את אחת מהצעות העבודה הכי טובות ששמעתי שבנאדם קיבל בשנים האלו."
"את מקסימה" אחי אמר לי ונשק לקודקוד ראשי. צחקתי והמשכתי לשתות מהבירה הטעימה שנתנו לנו. זה טוב מידי פעם לקחת חופש מהעבודה ולחשוב קצת על החיים שמעבר.