לוס : משחק המוות של האלין פרק 11

" אחרי כול מה שקרה היום אני רוצה שכולם נחזור לבית לנוח, לינדסי ובן יעברו לטיפול רפואי," עצר ברוס והסתכל עלי, הנחתי את כפות ידיי על מותניי והבטתי בי במבט שיסביר לו איך הוא צריך לסיים את המשפט, "בעיר העתיקה תחת השגחת גאיוס וצידיי הערפדים של בלאדליינס.
מחר יערוך משפט הגנה בו העדה והסמוי יתנו עדות כנגד ג'וסף." אמר ברוס.
עברו כבר שעתיים, כמעט שלוש מאז שהוצאנו את לינדסי ממחבוא המסתור שלה עם גאיוס, אף אחד עדיין לא שאל אותו למה הוא הרג כול כך הרבה נשים וייבש אותן למוות, גם אני לא שאלתי.
היום הוא ולינדסי צריכים לנוח, הם מאושפזים כבר שעה וחצי ובעוד כחצי שעה השומרים של בלאדליינס מעבירים אותם אל העיר העתיקה בעזרת מסוק. אני אתפוס איתם טרמפ לבית כי אני מאמינה שאם אני לא אחזור בקרוב סבא שלי יקבל התקף לב. לא שזה אפשרי אבל לפעמים זה נחמד לחשוב שסבא שלי הוא אנושי, לא שאני אנושית אבל זה בסדר.
"לין את ראית משהו כשהיית שם? כול דבר שאולי לא כלול בהצהרה שלך?" שאל לוגן, ניסיתי להיזכר עוד במספר דברים אבל לא היה לי שום דבר, חוץ ממה שראיתי בעיניי ,שאותו כבר רשמתי בהצהרה.
היינו בבית החולים באורגון, לא רחוק מבלאדליינס ומהעיר העתיקה, אולי שעתיים נסיעה.
גאיוס ולינדסי נכנסו לאישפוז ובדיקות וכולם מחכים לכך שהם יתעוררו, התיישבתי לידו של לוגן שהגיע במיוחד ליראות את הערפד השחור אבל הוא איחר והגיע רק אחרי שגאיוס הוכנס לאישפוז.
בנתיים עדכנתי את כולם בנוגע למשימה הסמויה של גאיוס וכולם היו פעורי פיות ותדהמה שטפה אותם מכף רגל עד ראש, בדיוק כמו שקרה לי.
"הרגע הגעתי מהעיר העתיקה," היא הביט בי ואני לא בדיוק הבנתי לאן הוא חותר, "ברחת לערפד מכובד, סבא שלך מאוד מעוצבן." הנחתי את ראשי על ברכי והתנשפתי בבוז, הייתי לי הרגשה שגם סבא בלאד וגם ניקולאי יושבים עכשיו על אש גבוה וברגע שאני רק ישים אל הרגל שלי בארמון הם התפוצצו לאלפי חלקים, וזה לא יהיה הדבר הכי קשה. הדבר הכי קשה הוא להסתכל לניקולאי בעיניים ולא להסמיק, כי אחרי שגרמתי לו לשכב איתי רק כדי לספק לי אנרגיה, אנחנו לא נשאר אותם אנשים שהיינו אחרי הלילה הזה, במיוחד אני.
נכנסתי לעולם שלא הייתי צריכה להיכנס, נכנסתי לעולם שהמשפחה שלי תהרוג אותי אם היא תדע לאיזה צרות נכנסתי. אחוות הדם השחור לא רק רודפת אחרי לינדסי אלא גם אחרי גאיוס שבמקרה נמצאים תחת משמרת שלי, לומר את האמת, אני מאוד מקווה שאני יעמוד ויסתכל בעיניים של ג'וסף הזה אחרי כול מה שהוא עשה ושיהיה לו את האומץ רק לומר לי מילה.
"תאמין לי שמה שקורה באווריקה קצת יותר חשוב אם הקשבתי לסבא שלי או לא, אתה לא חושב?" לוגן חייך ושם עלי את זרועו, מושך אותי לעברו ומנשק אותי במצח. עצמתי את עיניי ונשמתי לרווחה, מחכה שהרופאים יצאו ויגידו שלינדסי וגאיוס התעוררו.
אני חייבת למצוא להם מקום להתחבא, הם יכולים להיות במתחם הראשי של צידיי הערפדים, הבעיה ששומרי הערפדים לא נמצאים בו. הם יכולים להתחבא בעיר העתיקה, הבעיה שיש שם ערפדים שידליפו את המיקום שלהם תמורת כסף, הם יכולים להתחבא בארמון אבל יש שם הרבה טירונים של שומרי הערפדים שהמיקום שלהם יסכן אותם. כול מקום סביבי יכול לסכן אותם, אני לא יודעת איפה אני יכולה להחביא אותם בלי שהמיקום יודלף לג'וסף או שהוא במקרה ימצא אותם.
ג'וסף לא טיפש, הוא הצליח להסתיר את לינדסי כול כך הרבה זמן, הוא הצליח להסתיר את עצמו ואת האחווה שלו הרבה מאוד זמן ואף אחד לא הצליח לעלות עליהם. אז גם אם אני אסתיר אותם בכוכב אחר הוא בסופו של דבר יגלה, אני מאמינה שיש לו בכול מקום מודיעים.
"על מה את חושבת?" שאל לוגן בקול שנשמע דואג, מזמן לא שמעתי את הקול הזה כי מזמן לא ישבנו בסיטואציה הזאת, אולי כשהייתי בת שלוש עשרה.
"איך אתה יודע שאני חושבת על משהו?" הבטתי אל עבר הרצפה הלבנה שפתאום נראתה לי מאוד מעניינת.
"יש לך את הפרצוף הזה, והעיניים האלו ששואלות שאלות." הרמתי את עיניי לעברו והוא הצביע עליהם והניד את ראשו, ניסיתי להבין למה הוא מתכוון כשהוא אמר שיש לי את העיניים האלו ששואלת שאלות אבל לא שאלתי אותו.
"מה כמו עיניי ג'דיי?"
"לא בדיוק, זה לא שאת מנסה לשטוף לי את המוח ולשחק בו. את פשוט ממלא את הראש שלך בשאלות והעיניים שלך כול הזמן ממצמצות או מסתכלות לכול הכיוונים." לוגן שם לדברים שאני אף פעם לא שמתי לב, וזה נכון שחשבתי על כול מיני דברים ושאלתי הרבה שאלות אבל לצערי לא הייתי אפילו תשובה אחת שיכולתי לענות לעצמי.
"איפה אנחנו יכולים להסתיר אותם? בכול מקום אני מוצאת פריצה, בכול מקום יהיה מדליף." נאנחתי בכבדות כשהבנתי שיש לי דרך ללא מוצא, המקום היחיד שאני יכולה להסתכן ולהחביא אותם שם זה הארמון לוטוס, הארמון שאני גרה בו והוא עומד באמצע העיר העתיקה. אני מכירה את כול מי שנמצא בארמון ואני בספק אם יש מישהו שמשתף פעולה עם אחוות ערפדים מזוינת.
"נחשוב על זה כבר מחר, אחרי העדות." לוגן פיהק לרווחה, הייתי עייפה ורציתי לישון. הסתכלתי על שעון הקיר הגדול והלבן וראיתי שכבר כמעט לפנות בוקר, עברו כבר חמש שעות מאז שעזבתי את המועדון ואת ניקולאי, אני לא רוצה לדעת מה הם עושים במשך חמש שעות בחיפושים אחרי. זה לא שאני יכולה להרים טלפון ולהגיד שאני חיה, הם יאתרו את המקום ממנו בוצעה השיחה וסבא בלאד ישלח את ניקולאי לקחת אותי, יותר נכון להזריק לי סם הרדמה ואז לקחת אותי, הסם הרדמה זה כמובן בשביל שאני לא ילחם בו.
"אי אפשר לחשוב על זה אחרי העדות, הם יכולים להגיע אליהם כשכולנו נישן." צריך לחשוב מחוץ לקופסה.
"לפני העדות נשים אותם במחוז לופוס, המחוז בני האנוש. בנתיים נעמיד שם שומרי ערפדים ואני אזמן כמה ציידים למשמרת בוקר, בזמן שאת רדפת אחרי לינדסי וגאיוס, גלוריה הייתה בחלום השביעי שלה," הרמתי אליו גבה מופתעת, "כן, היא חזרה מוקדם בזמן שאת קיפצת שם עם הערפדים שלך." פערתי את פי למשמע אוזניי, איך גלוריה יכלה לסיים כול כך מהר את המשימה שלה אם אני יכולתי למצוא את לינדסי בעזרת השמיעה שלי ואחרי זה את גאיוס בעזרת כוחות האנרגיה שלי. ואני הייתי צריכה לסבול את חדר האימים הזה ואת מפעל השפכים המצחין הזה בזמן שהיא כבר ישנה לה במיטה רקה וחמה?
"איזה משימה נתת לה שהיא סיימה תוך שעה?" רציתי להגיד חצי שעה אבל עיגלתי לשעה.
"האמת היא סיימה את המשימה שלה בעשר דקות, נתתי לה כתובת בית, שם הערפד והתיאור שלו. היא נכנסה, הרגה ונסעה בחזרה לבלאדליינס." תפסתי את חולצתו של לוגן בחוזקה והראתי לו עד כמה אני מעוצבנת רק על ידי האחיזה שלי.
"אז למה שלחת אותי למשימה הזאת?" כבר לא אחזתי בחולצתו, שחררתי את כף ידי והסתובבתי עדי להישען עליו, הרמתי את רגלי על הכיסא והסתכלתי על התקרה. הייתי עייפה וחשבתי שאני עומדת להירדם, הפיהוק הארוך והחזק ביותר שנשמע בעולם יצא ממני.
"גלוריה לא הייתה יכולה להתמודד עם המידע שהצלחת להשיג." הוא ענה בפשטות.
"אז למה חשבת שאני יכולה?" הייתי סקרנית בשביל לדעת את התשובה שלו.
"בגלל מי שאת, את חכמה, מרדנית, חזקה ואמפתי. ידעת שאת מוכנה לביצוע המשימה והראת את זה. אימא שלי באמת גאה בך שאת חלק מהיחידה." חשבתי שלוגן עמד לומר בגלל מי שאני, מאיפה באתי אבל הוא שינה כיוון, הוא תיאר אותי, הוא הפך אותי לבן אדם אחר שלא הכרתי וזאת הייתה הפעם הראשונה שהאושר קיפץ מתוך לבי, זאת הייתה הפעם הראשונה שאף אחד לא הכיר בי בתור הבת של אלא בתור אני עצמי.
"האלין לוטוס, לוגן מלקוי, הם התעוררו." רופא בחלוק לבן ובגדים כחולים נעמד מולנו, הייתי צריכה למצוא את כול הכוח בגופי בשביל להשאיר את העיניים שלי פקוחות והמילים של הרופא עברו מאוזן אחת ויצאו מהאוזן השנייה, לקח לי כמה רגעים בשביל לאבד אותם בראשי.
נעמדתי במיד על הרגליים והבנתי שאני כמעט מאבדת את שיווי המשקל שלי אז נשענתי על לוגן שהתחיל להוביל אותי אל החדר. הם היו בסוף המסדרון בחדר אישפוז משותף. לינדסי שכבה עם מדי בית החולים שאינפוזיה מחוברת לזרועה, היא הייתה קצת מטושטשת אבל יכולתי לראות את העיניים שלה מטיילות, גאיוס היה כבר ער לגמרה כי הוא פער את עיניו ברגע שנכנסנו אל החדר וניסה להתרומם לישיבה. בן היה בלול לתינוקות לצידה של לינדסי, זה היה הדבר היחיד שהיא בקשה מרופאים שהילד שלה יהיה לצידה. בלי להתאמץ יכולתי לשמוע את דפיקות ליבו, הוא בסדר.
"איך את מרגישה?" לקחתי כיסא ודחפתי אותו אל מול לינדסי, היא הושיטה לעברי את ידה בעדינות לעברי ואני לקחתי אותה.
"אני בסדר," שמעתי קולה בפעם הראשונה בברור ללא פחד, "תודה לך, איך קוראים לך?" היא לא ידעה את השם שלי.
חייכתי.
"האלין, האלין לוטוס."
"הם השתחררו בעוד כחצי שעה, המטוס מוכן ומתודלק, תתכננו." שמעתי צעקה מחוץ לחדר, הבטתי לכיוון לינדסי שהביטה בחשש לכיוון בן.
גם אם חשבתי שהמשימה שלי נגמרה, היא רק התחילה.