משפט מחמם

עמדתי מולו, קפואה, הסתכלתי לו עמוק בעיניים.
לא יכולתי לזוז, הוא החזיר לי מבט "מה קרה? למה את בוכה? תרגעי.."
הוא היה בין הידידים הכי טובים שלי, אבל אליו התייחסתי אחרת, אותו אני אהבתי.

היה גשם, דקה לפני זה ברחתי מהבית עם דמעות בעיניים.
ישבתי בבית וריחמתי על עצמי כל כך.
היינו מן "חבורה", הכרנו בקיץ, כולנו, אבל מהרגע הראשון שראיתי אותו הוא הכי בלט מכולם.
מאז אני מאוהבת בו בסתר, לא, אני לא יכולה לפר לו את זה… הוא שמע את זה ממני כבר פעם וכן אז כבר הוא הבין שגם הוא מרגיש אליי את אותו הדבר, אבל אז עשיתי טעות ענקית וכל כך טיפשית, פשוט ברחתי לו… הלכתי לבן אדם שאהבתי לפני כי חשבתי שגם הוא אותי, אבל טעיתי, נתתי לו הזדמנות טובה לשחק בי כמו בבובה על חוט.
אחרי תקופה ארוכה שוב חזרתי לאהוב אותו, אבל הפעם הבנתי שזה היה שם תמיד…
הדחקתי את זה, לא נתתי לזה להתפרץ, החזקתי את זה בבטן והיה כל כך כואב.
אבל אז מרוב כאב החלטתי לספר לו את זה… שוב…
הפעם הוא לקח את זה קשה, הוא לא היה מוכן להאמין לזה שאני שוב מרגישה אליו כל כך הרבה, וככה זה קרה, שוב נהיינו זרים.
אחרי זמן מה החלטתי לספר לכולם שאני אוהבת מישהו אחר וכבר שכחתי מאותו בן אדם שניתק איתי כל קשר, ובצדק, כולם האמינו, אפילו הוא…
תוך זמן מה שוב החזרנו קשר, וגם החיוך שלי חזר, סוף סוף הוא שוב התחיל לדאוג לי, לשאול מה קורה, אבל עדיין הרגשתי מועקה בלב, רציתי לספר לו ששיקרתי אבל לא יכולתי.
זה היה שמור אצלי בבטן…
תוך כמה ימים שוב יצאנו כולם יחד, צחקנו הרבה, נהננו…
פתאום באמצע הערב שאלו אותי "מה עם ההוא שאת אוהבת?"
לא ידעתי שהוא נמצא שם… הוא יצא והפתיע אותי ואמר את המשפט שהכי לא רציתי לשמוע באותו רגע "אני אוהב אותך!"
המילים האלה הדהדו בראשי כמה דקות ולא יכולתי לזוז משם, או לדבר, פשוט הייתי שם…
הסתכלתי עליו במבט מבוהל, ואז הפנתי מבט לזה שבאמת אהבתי…
אזרתי אומץ וברחתי משם ככל שיכולתי, הם התקשרו אליי, חצי לילה הם ניסו למצוא אותי, אבל אני ישבתי בבית בלי מצב רוח לכלום… לא רציתי לאכול, לשתות, לדבר פשוט לבכות…
ישבתי ובכיתי חצי לילה והמחשבות לא הלכו, החלטתי לעשות צעד קדימה, התקשרתי להוא שאני אוהבת:
"היי, איפה את? כבר נורא דאגנו לך… את בסדר? למה הלכת? אני דואג!…"
אמרתי בקול צרוד "אני בבית… אנחנו צריכים לדבר…"
הוא שאל "הכל בסדר? תבואי למקום שלנו אנחנו פה"
אמרתי לו "אני מעדיפה לדבר איתך בפרטיות…"
הוא אמר "אוקיי אז אז אני בא לגינה…"
אמרתי "מצויין…"
וניתקנו…
יצאתי לגינה, בדרך התחיל לרדת מבול…
הייתי בלי מטרייה
באתי לגינה, הוא ישב שם, מתחת לסכך שבנינו אז…
הוא הסתכל לכיווני ושאל אם אני בסדר, אמרתי "ברור למה שאני לא אהיה בסדר?" אבל התכוונתי " ממש לא.. אני לא בסדר.. אני אוהבת אותך.. תבין כבר!"
הוא אמר "בואי.. שבי ספרי לי מה קרה.. למה בכית?"
לא זזתי מהמקום ופשוט המשכתי לשתוק..
הוא אמר שוב "בואי תשבי לידי, מה קרה?"
המשכתי לעמוד שם..
הוא קם, התקרב אליי, שם את הג'קט שלו עליי, כנראה שהוא באמת קלט שרעדתי מקור.
הוא הסתכל לי בעיניים ושאל שוב את אותה השאלה
התחלתי לבכות…
עמדתי מולו, קפואה, הסתכלתי לו עמוק בעיניים.
לא יכולתי לזוז, הוא החזיר לי מבט "מה קרה? למה את בוכה? תרגעי.."
אמרתי… "אתה בין הידידים הכי טובים שלי, אבל אליך אני מתייחסת אחרת, אני אוהבת אותך!"
הוא החזיר לי מבט ואמר "אני אוהב אותך!
לא יכולתי לספר לך את זה כי חשבתי שאת אוהבת מישהו אחר…"