משחק אסור- פרק 12 (ליז) לאחר שנה וחצי

זה היה היום השלישי לחופש הגדול. אווירת הקיץ הקלילה אפפה את כולם והיתה הרגשה של שמחה מהולה בנוסטלגיה לאחר סיום התיכון; זה היה הקיץ האחרון שלי לפני המכללה והרגשתי תחושת סיום לפרק גדול של החיים שלי. עמדתי לעזוב את העיירה שגרתי בה כמעט 18 שנה, וללכת לגור לבד במכללה, בלי אבי שילווה אותי כמו תמיד.
אבל זה עמד לקרות עוד שלושה חודשים וכרגע היו לי דאגות חשובות יותר; ניק עמד לחזור הביתה לאחר שנה של היעדר שבה הוא לא שב הביתה אפילו לחגים. היתה לי הרגשה שזה בגללי אבל ניסיתי לא להיות נרקסיטית.
הרבה דברים השתנו בחיי מאז שהוא הלך ללמוד בסן דייגו- יותר מדי דברים היו אחרת עכשיו- ובגלל הניתוק הכמעט מוחלט שהיה לי מניק, הוא לא ידע מה קורה בחיי ולא ידע עד כמה אני שונה עכשיו.
בשעות אחר הצהריים המכונית שלו נכנסה לשביל הגישה של הבית בשעה שאני וג'וליה ישבנו יחד במרפסת. ג'וליה קפצה בהתרגשות ובשמחה מהנדנדה ודילגה לעבר המכונית.
היא נראתה כמו ילדה קטנה שרצה אחרי מכונית גלידה. קמתי גם אני והלכתי בעקבותיה. הלב שלי פעם בהתרגשות ניכרת והבטן שלי התהפכה שוב ושוב; הרבה זמן לא ראיתי את ניק…
ניק יצא מהמכונית וניגש לחבק את ג'וליה בחיוך גדול. השיער הבהיר שלו היה ארוך ופרוע יותר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו, הוא לבש טי שירט דהוי ומכנסי ג'ינס ישנים עם הסניקרס הקבועים שלו והיו לו זיפים בהירים של זקן על הפנים שלו.
הוא נראה טוב.
"אתה לא מסתפר או מתגלח במעונות?" ג'וליה שאלה אותו לאחר שניתקה מהחיבוק שלו. ניק זרק לעברי מבט כשאני נשארתי במרחק זהיר מהם. הרגשתי כמעט זרה לידו.
"אני גם לא עושה כביסה," הוא אמר לה. "הבאתי לך הרבה בגדים, אל תדאגי…"
"זה המתנה שהבאת לי משם לאחר כמעט שנה שלא ראיתי אותך?" היא שאלה אותו.
"לא מספיק?"
ג'וליה עיקמה את אפה ולא ענתה. היא ניגשה לפתוח את תא המטען שלו כדי לעזור לו לסחוב את המזוודות. ניק בינתיים פסע לעברי וניגשתי אליו גם בהיסוס מסוים.
"היי," אמרתי לו ולא ידעתי אם לחבק אותו או לא, אבל אז הוא עשה צעד לעברי ושם את זרועותיו סביבי וחיבק אותי בקלילות.
"את נראית טוב," הוא אמר. "מה קורה?"
"הכול טוב…" עניתי. "זה אתה שהיית במכללה עד עכשיו, מה קורה איתך?"
"לא מתלונן…" הוא חייך ואז הסתובב חזרה לג'וליה, "הנה אני אביא את השאר…" הוא אמר והלך לקחת את המזוודות שנותרו.
נכנסנו חזרה לתוך הבית יחד עם החפצים של ניק שסחבנו מהמכונית וניק התארגן בחדרו הישן. זה היה לי מוזר לראות אותו בחדר שלו מתהלך ומזיז דברים; עדיין הרגשתי כאילו הוא זר בתוך הבית אך יחד עם זאת הכול היה כול כך מוכר שהרגשתי צביטה בלב.
בארוחת הערב, ניק לחץ את ידו של אבי ברשמיות ושניהם שוחחו קצת על החיים במעונות ובמכללה. ישבנו בחדר האוכל והתחלנו לאכול כשניק עדיין מדבר על העניין.
"אני מקווה שאתה לומד לפחות…" ג'וליה אמרה לאחר כמה סיפורים של אנשים מהמעונות. אני המשכתי בשתיקה שלי מאז שניק הגיע אל הבית, לא הוצאתי שום מילה מהפה.
"ככה את מכירה אותי, אימא?" ניק בלס את האוכל.
"רק אל תצטרף לאחווה מסוימת," ג'וליה אמרה.
"מה רע באחוות? אני הייתי באחווה," אבא שלי אמר בהתנגדות.
"אני לא בקטע הזה…" ניק הסכים עם אימו.
"אחווה זה רק בנים נמצאים בתוך בית אחד עם מסיבות ובנות ושתייה," אבא שלי אמר. "מה רע בזה?"
"כן, תמשיך לחנך את הבת שלך שבדרך למכללה ואת הבן החורג שלך שכבר נמצא במכללה לשתות ולחגוג," ג'וליה אמרה בעוקצנות. "זה החינוך שאנחנו רוצים לתת לילדים שלנו…"
"אז את באה לסן דייגו עוד כמה חודשים, אה?" ניק פנה אליי.
"תשמור עליה," אבא שלי אמר לו.
"אבא-" סיננתי.
"אל תדאג, ג'ון…" ניק ענה בחיוך והמשיך לאכול.
הארוחה נגמרה וכולם הלכו לשבת בסלון בשעה שאני התעקשתי לשטוף את הכלים לבד. עד עכשיו לא החלפתי שום מילה לבד עם ניק והיתה לי הרגשת מועקה שרק התגברה ככול שהערב נמשך.
לאחר שטיפת הכלים, יצאתי אל המרפסת האחורית והתיישבתי לעשן. לא היה לי חשק לחזור שוב למשפחה.
החום המעיק של הקיץ גרם לי להרגיש דביקה ומיוזעת, לא היה שום רוח באוויר והרגשתי חנוקה. היתה לי מן תחושה פתאומית לקפוץ לבריכה.
לאחר כמה דקות, הדלת האחורית נפתחה וניק יצא ממנה. הוא התיישב לידי והדליק גם סיגריה.
"איפה הם?" שאלתי.
"עלו לחדר…" הוא ענה ושאף מהסיגריה. "איזה גיהנום פה…" הוא התלונן על החום ומשך בחולצה שלו.
"לא חם בסן דייגו?" שאלתי.
"לא בצורה כזאת…" הוא מלמל בתגובה.
שנינו שתקנו ועישנו בשקט.
"אז מה איתך, ליז? מה העניינים איתך?" הוא שאל לאחר כמה רגעים.
חייכתי. "הרבה דברים השתנו מאז שהיית פה…" עניתי לו.
"כמו מה?" הוא שאל.
הרמתי אליו את עיניי והבטתי בו; ניק היה הבחור שתמיד סיפרתי לו הכול על החיים שלי, לא היה דבר שהסתרתי ממנו, הוא היה החבר הכי טוב שלי, הבן אדם היחיד שהיה קרוב אליי באמת והכיר אותי, אבל לפתע הוא היה הבחור שלא ידע שום דבר עליי ועל השנה שעברתי, הוא היה כמעט זר אבל עדיין היתה לי הרגשה מוכרת וחמימה בפנים שזה אותו ניק שהכרתי מאז ומעולם…
"יותר מדי…" עניתי בשקט והסטתי ממנו את עיניי.
"אז יש לנו את כול הקיץ שאגלה…" הוא חייך בקלילות.
"יש לי חבר," אמרתי לו והבטתי בו שוב כדי לראות את התגובה שלו. הוא לא נראה מתרשם במיוחד וזה קצת צרב לי.
"באמת? מי זה?" הוא שאל.
"אתה לא מכיר אותו," עניתי ושאפתי מהסיגריה, נועצת את מבטי קדימה. "זה מייקל דיק, בחור מהשכבה שלי…"
"אני באמת לא מכיר אותו," הוא משך בכתפו.
"הוא מאוד מתוק," אמרתי ונזכרתי שזה מה שאמרתי גם על אנדרו. "הוא טוב אליי…" הוספתי.
"כמה זמן אתם יוצאים?" הוא שאל.
"חודשיים, אבל היינו ידידים מלפני," עניתי. "אתה יוצא עם מישהי?" הוספתי בשאלה.
הוא שאף עמוקות מהסיגריה והביט בי לרגע ארוך במיוחד ואז אמר, "לא במיוחד…"
כול הרגשות שניסיתי להדחיק במשך שנה פתאום התחילו לצוף אל פני השטח; המראה שלו, הריח המוכר, הקרבה אליו, הכול היה פתאום יותר מדי ולפתע הרגשתי מסוחררת מסערת הרגשות שהתרחשה בי…
איך ייתכן שיש לו השפעה כזאת עליי?
"מה הקטע עם המראה הבוהמייני שיש לך?" ניסיתי להפיג את המתח.
"לא אוהבת?" הוא שאל בחיוך. "זה מה שהולך במכללה…" הוא קרץ.
"רק אל תתחיל ללבוש מכנסיים מתרחבים צבעוניים-" הזהרתי אותו.
"מה פתאום," הוא אמר. "אני לובש אותם רק כשאני בקמפוס," הוא הוסיף בעוקצנות.
צחקתי קלות וזרקתי את הסיגריה הצידה.
"מתאים לך השיער ככה…" הוא אמר והביט בי. השיער שלי היה קצר יותר עכשיו והגיע רק עד כתפיי.
"כן?" אצבעותיי קיפצו אל השיער שלי.
"את נראית יותר בוגרת…" הוא אמר.
חייכתי ולא השבתי. ישבנו לכמה רגעים בדממה כשהוא המשיך לעשן; הבית השכן שהיה בדיוק מול המרפסת שבה ישבנו היה מואר עד עכשיו, ולפתע כיבו בו את האורות. ראיתי אנשים מתהלכים דרך החלונות וידעתי שהם מתכוננים לישון.
"ניק?" הסתובבתי להביט בו.
"אה?" הוא זרק את בדל הסיגריה והחזיר לי מבט.
"התגעגעתי אליך…" אמרתי. "אין לך מושג עד כמה".