אבודה⭐️ פרק 7

פרק 7
פקחתי את עיני בפתאומיות. ׳זה מתגבר.׳ חשבתי. האוויר הלילי דקר בגרוני כמו סכין אך פני היו לחים מזיעה. זה הופך חזק מפעם לפעם. ׳אני חייבת לעצור את זה. אני חייבת. אני חייבת. אני..׳
״זואי? זואי..?״ מאקו הביט בפני. ״את..?״
״זה בסדר״ הנדתי בראשי לביטול. ״אני בסדר. כאב לי קצת״ שיקרתי. ״זה.. זה עבר״ חייכתי. הוא לא נראה משוכנע.
״עזוב״ הוספתי. ״אני ממש בסדר. בטוח.״ ועל אף זאת, הרגשתי חוסר ביטחון בעת שצעדתי על רצפת העץ החורקת במסדרון החשוך. מאקו ליווה אותי לסלון, הדליק את האורות והלך לעבר המטבח.
״חביתה?״ ראשו הציץ מבעד לדלת. הנהנתי בחיוב. נשכבתי על הספה הבלויה ושאפתי את ריחה המתוק של החמאה הנחרכת, ואת רחש הביצה על המחבת החמה. מאקו שרק בעליזות, מסתיר את אווירת האי נוחות אשר שררה בחדר.
״הולך להיגמר לנו האוכל עוד מעט.״ הערתי. לא נשמעה תגובה. ״ברצינות, צריך ללכת למייקל מחר.״ לא אהבתי ללכת למייקל, מהסיבה הפשוטה שהרגשתי חשופה לגמרי מולו. שנאתי את ההרגשה הזו. הוא ידע עלינו יותר מכל אדם אחר, ובנוסף ביתו הדחוס תמיד הסריח מכלבים רטובים- דבר מפתיע בשל העובדה שלעולם לא ראיתי באיזור כלבים. הוא היה מבוגר ממני ומאקו בכמה שנים, וגר לבדו ביערות, כמונו. כמה שהיה דומה לנו, תמיד הרגשתי שונה ממנו באופן קיצוני. הצלחת שהושטה לפני קטעה את הרהורי.
״בונאפטיט״ חיוך שובב, ממיס, התגלה אליי כשהרמתי את עיני לפרצוף מעל לצלחת. מאקו קד בהגזמה והתיישב לידי, מניח את הצלחת מולי.
״נווווו? את אוכלת? או שאת מחכה למייקל..״ הוא קרץ לי. הנעתי את מרפקי ותקעתי אותו בצלעותיו, מסמיקה. הורי היו קרובים למשפחתו של מייקל כך שבילדותי זכיתי לראות אותו פעמים רבות, ואף הערצתי אותו. כשהתבגרתי מעט הפך מייקל למושא אהבתי כנערה צעירה, בת תשע או עשר, ואולם, מייקל אף פעם לא טרח לשים לב לילדה הקטנה בפינת החדר. אני זוכרת שפעם אפילו קיפלתי פתק נייר ישן עם הכיתוב ״I love you" וזרקתי אותו לעברו. מייקל הניד את ראשו לעברי וגיחך. את הפתק הוא השליך לרגליו, יחד עם תקוותי לאהבה. כמה טיפשה הייתי. איך העליתי בדעתי שילד בן שתים עשרה יבין אהבה? הרי לא יכולתי לצפות לדבר מצידו. בעצמי לא ידעתי מהי אהבה. אינני בטוחה שאני יודעת, גם היום.
״היי, את לא באמת מחכה למייקל, נכון?״ מאקו העיר אותי מהרהורי. התחלתי לאכול את החביתה. היא הייתה טעימה. כשסיימתי הנחתי את ראשי על ברכיו של מאקו.
״אי אפשר להמשיך עם זה, את יודעת.״ פקחתי את עיני. מאקו המשיך לדבר. ״זה סידור מחורבן. הוא יסגיר אותנו בלי לחשוב אפילו. אי אפשר להמשיך עם העסקאות האלו..״ הנהנתי. ידעתי זאת. למרות הנוחיות בדבר, העסקים עם מייקל פשוט היו טובים מידי, וכשאתה לבד בעולם, טוב מידי זה סימן רע. נרדמתי בזרועותיו של מאקו, בעודי חושבת על הדברים.
זה חזר. הנה. זה חוזר. אני מרגישה את זה. כמו תמיד, זה מחלחל לעצמותי ושורף אותן מבפנים, לא משאיר דבר מלבד צלקות חרוכות. אש מקפיאה אוחזת בי. מה קורה לי? למה זה חוזר? איך מפסיקים את זה? אני מאבדת שליטה לאט לאט, צונחת אל הלא נודע. ואז.. שקט. שמיכה של שקט.