Purple Pie diary – פרק 4

"נו דניאל!" התעצבנתי, "טוב, טוב תרגעי" צחק והוריד את הבד מעיניי,
ראיתי מטושטש תחילה, אבל אחריי כמה שניות הראייה שלי התחדדה-
"סהר סמית'" אמר ברשמיות, "התירצי שאהיה בן זוגך?" שאל, הכל נפל עליי בבום ולא ידעתי אפילו מה לענות, אני כל כך מבולבלת עכשיו, "מ-מה..?" עניתי בתמהה,
"לחזור על זה בשבילך?" אמר בחצי חיוך, "כן, למה התכוונת?" שאלתי,
"התכוונתי, רוצה להיות חברה שלי?" ממש חששתי באותו הרגע, דניאל לא נראה כמו אחד שהקשרים שלו הם רציניים, עובדה, היו לו חמישה חברות, ככה לפחות סיפרו לי, אמרו לי גם שהוא אחד שמחליף כל שבוע חברה. לא מתאים לי קשר עם אחד כזה.
"דניאל.." התחלתי לומר, והוא הסתכל עליי בעיניים פתוחות לגמריי שמצפות לדבריי, כשהבטתי לתוך עינייו הרגשתי כאילו אישוניו מתרחבים.
"א-א.." התחלתי לגמגם, שיט, זה לא טוב שאני מגמגמת, החולשה שלי.
הוא הסתכל עליי במבט של "נו תגידי כבר!" לא יכולתי להוציא מילה מהפה, הרגשתי שאני קפואה.
לא הגבתי ופשוט רצתי משם במהירות, התחלתי לבכות ודמעותיי נסחפו עם הרוח שעברה על פניי כמו סכין, הרגשתי נורא מבולבלת, למה הוא רוצה להיות הבן זוג שלי אם יש מלא מושלמות בשכבה?
לא הסתכלתי לאן אני רצה, נפלתי על האדמה הקשה, "אחח.." שיחררתי אנחת כאב ונחתי לי בין שתי מכוניות חונות.
הסתכלתי על הרגל המדממת שלי, כל המחשבות שלי התערבבו, חוויתי סערת רגשות.
'מה יש למצוא בי?'
'אולי הוא סתם רוצה לשחק בי?'
מלא שאלות נכנסו לי למוח, הרי הוא לא באמת רוצה אותי בגלל איך שאני נראית, זה בטוח, אבל אני לא מבינה את זה, מה יש באמת כבר למצוא בי?!
ניגבתי את דמעותיי, ורגע לפני שבאתי לקום, המכונית נסעה רוורס, קפצתי לאחור, אני אף פעם לא אשב בין מכוניות חונות.

"איך היה?" שאלה אותי אמי ורק אחריי כמה שניות קלטה את הרגל המדממת שלי,
"מה זה?! ממה קיבלת את זה?!" שאלה בדאגה, "נפלתי" עניתי לה בחוסר עניין,
"אני צריכה פלסטר" ביקשתי, "לכי תשטפי את הרגל, אני אלך להביא לך פלסטר" ענתה אמי.
עליתי לאמבטיה והורדתי את הג'ינס, שמתי אותו בסל הכביסה ונכנסתי לאמבטיה לשטוף את הרגל.
זה שרף, אבל בלמתי את הכאב של זה, זה לא היה עד כדי כך גרוע.

"הנה" אמי שמה את הפלסטר על הפצע, "תודה" אמרתי,
"לא סיפרת לי איך היה" אמרה אמי, "זה לא משנה.." אמרתי וקמתי מהכיסא הקטן שישבתי עליו, "בכל זאת?" שאלה אמי, "סתם עלינו על המתקנים .. וזהו, שום דבר מיוחד" אמרתי וניסיתי לגייס את כל הכוחות שלי בכדי לחייך, "טוב, תזכרי לצחצח שיניים" חייכה אליי אמי ויצאה, לקחתי לעצמי מגבת ונכנסתי להתקלח, כמובן, הייתי צריכה לעשות את זה ליפני שאמא שמה לי את הפלסטר, אבל, מה זה משנה אם זה כבר קרה?
נאנחתי, מחר בטוח אני לא מתכוונת ללכת לבית הספר.

התיישבתי על הכיסא מול המחשב- הבטתי במקלדת ויישר חשתי את אותה ההרגשה שאני רוצה לכתוב משהו, הרגשה של יצירתיות, כאילו כל המוח שלי מלא ברעיונות ואני רוצה לשפוך את כולם על המקלדת ופשוט לשחרר הכל.
התחלתי לנסות לכתוב קטע, אבל ככל שהתאמצתי יותר- כך הראש שלי כאב יותר והתחילו לאזול לי כל הרעיונות, הרגשתי ריקה.
אוף! למה פתאום עכשיו אין לי מה לכתוב?! לעזאזל איתי!
שמעתי יללה, היללה של קיטי, החתולה האפורה שלי, יש לה כתם לבן בגב, והיא הדבר הכי יקר לי מאשר כל הדברים האחרים שיש לי בחיים.
היא תמיד מסתובבת בחוץ, מתגרדת בין עמודים ולפעמים מחכה לי שאחזור מבית הספר,
היא כל כך חמודה, שאפילו הבריון של בית הספר שלי ליטף אותה, הופתעתי לראות אותו באותו הזמן בפתח ביתי, מלטף אותה, והיא? היא לא בורחת, הוא לא מהווה איום עלייה, אז גיליתי שג'וש בעצם אוהב חתולים. וכשג'וש ראה אותי, הוא מיד ניסה להגן על התדמית שלו, זה היה ממש מצחיק לראות אותו מנסה להבריח את קיטי, בזמן שהיא ממשיכה להתגרד על מכנסיו. צחקתי, ואחר-כך התחלנו לדבר.
גם זה היה מאוד מוזר.