צמאים לדם-פרק ראשון-משוכתב.

צמאים לדם-משוכתב.
פרק ראשון

מאה שנים מאז המקרה, ובכל יום מחדש זה נדמה שזה קרה אמש.
בכל יום אני מתעוררת בתחושה הזו שאני מתעוררת מתוך שלולית רטובה של דם סמיך, זה קרה אך ורק בגללו.
לקח לי חודשים ושנים להבין מה באמת קרה אז באותו לילה, איך נשארתי עוד בחיים, ולמה כל פעם שאני מריחה דם זה מרגיש כמו עינוג מופלא שמשכר חושים.
הבנתי את מי שאני ברגע הראשון, אך להבין למה באמת נהפכתי למי שאני, הפך לעניין שתם ולא נשלם.
אני עדיין לא יודעת מדוע האדם שהענקתי לו את כל אהבתי, החליט לירות בי, ומי היצור האלמוות שהחליט שאהפוך ליצורה כמוהו, מאשר לאפשר לי למות.
קול הירייה ושלולית הדם זכורים לי בכל חלום. היד שלו לוחצת על ההדק,העונג המופלא שקרה לאחר ששאבתי כל פיסת דם מגופו. מעולם לא היה לי עינוג שכזה, למרות שקטלתי יותר מאלפיים איש, בכל המאה שנים הללו.
אם כי מעולם לא חשבתי שאוכל לפגוע בחיים של מישהו, במיוחד כשהייתי אנושית.
אך הדבר נעשה לי מיום ליום כדבר לגיטימי, שאי אפשר להתמודד עם ריח המתכתי המשכר חושים, העונג שמתמזג עם הפה ברגע שטועמים ממנו.
זה היצר שלי, אני קוטלת חיי אדם באמצעות דם, אך נהנת מהערך של זה.
חשבתי תמיד לנסות להמשיך הלאה, להתעלם מהמקרה ולא לתהות איך באמת נהפכתי ליצור שאני עכשיו.
אך ככל שהזמן עובר, החיים מתחילים לשעמם יותר, מה שלא תורם בלהמשיך הלאה ולשכוח מהמקרה כאילו דבר ממנו לא קרה. איזו תועלת יש לי בכך שאני חיה חיי נצח?
בהמשך חיי הכרתי את בראל, הוא גם היה ערפד כמוני אך צעיר ממני במספר שנים.
הכרתי אותו ביער, בו הרחתי ריח דם מתכתי חזק, ומסתבר שזו הייתה מלכודת של ציידי ערפדים, הוא הגן עליי ממנה. לא לקח לי זמן רב להביע את מה שאני מרגישה כלפיו, היו בנינו הרבה דברים משותפים, כמו זה שננשכנו בגיל צעיר מאוד, הוא בגיל שבע עשרה ואני בגיל תשע עשרה, ושנרצחנו שנינו על ידי האנשים שמעולם לא היינו מטילים ספק שהם אלה שירצחו אותנו.
הוא לימד אותי דברים שמעולם הייתי יכולה לגלות בעצמי כערפדית, כמו איך אוכל להתמודד עם השיכרון חושים ולא לקטול חיים של כל אדם שעובר לצידי, מה שהיה עלול לסכן את חשיפת הזהות שלי.
הוא לימד אותי להשתלט על עצמי, להיות מאופקת ופיקחת יותר, במילה אחת, הוא חיזק אותי.
מעולם לא הצלחתי להעניק את אהבתי שוב למישהו, מאז ליל הרצח.
אך בליל הימים הזהות שלו נחשפה והוא נרצח על ידי ציידי העיירה, כשהוא נתפס במלכודת, באותו לילה רציתי להציל אותו בדיוק כמו שהוא הציל אותי. אך לא הייתי מסוגלת לכך, הוא טען שאני צריכה לשמור על חיי קודם לפני שאציל את חייו, אבל איך יכולתי לחשוב על חיים בלעדיו?
הייתי כלכך טיפשה, ועכשיו בניסיון לנחם על עצמי, למרות שעברו חמישים שנה מאז המקרה. החלטתי לעבור לארצות הברית, במקום ששם אף אחד לא יזהה אותי או יכיר אותי, או כל מקום שלא יזכיר לי את הרגע שבו הייתי חסרת אונים ולא יכולתי להציל את הדבר היקר לי מכל, הייתי בטוחה שבתור ערפדית, יהיה לי קל לחמוק מרגשות, אולי גם כי אין לי כאלה. אבל מסתבר שגם בתור ערפדית, עדיין רגשות האדם נמצאים בי, ואין בי שום דבר שונה מבני האנוש, מלבד היכולת שלי לא למות, ולחרוץ את דמם.
לא לקח לי זמן לחשוב על האנשים שאותם קטלתי, על הכאב שהאנשים הקרובים אליהם הרגישו עם אובדנם, רק בגלל העונג שלי מהדם שלהם. ובעודם רבים מהם כנראה עדיין לא יודעים את סיבת המוות של האנשים האלה.
החלטתי למחוק כל עבר מהחיים שלי, ולהתחיל את חיי מחדש, כנערה בתיכון, תמימה שלא יודעת מה מצפה לה מחייה, ושהדבר האחרון שמדאיג אותה הוא זה שלא תצליח לעבור מבחן מסויים. אם אוכל לדבר ולהתקרב אל בני האנוש, כנראה שלא ארצה לחסל אותם, אני אתבסס על דם חיות וכך לא אוכל להיות צמאה לדם שלהם יותר.
שמי הישן היה ויקטוריה, מלשון "ויקטורי" אך איזה ניצחון היה בלחסל אנשים חסרי ישע?
רק כשאנצח באמת, אוכל לחזור לשמי הישן, בזה אני יכולה לנדור בשמי הקדושים.
אך עד אז, שמי יהיה סריה.