בחוץ/תפקח את עיניך

העיניים שלו חודרות את קיר הבטון העבה והקשה. כל הרצפה היתה מלאת לכלוך ועובש, כאילו המקום הזה מעולם לא נוקה.
'תסתלק מפה, אייק.'
הוא מעביר את ידו על הקיר ומרגיש פעימות לב חזקות מהצד השני. נשימות. חיים.
'אתה חייב להפסיק. היא לא יכולה לראות אותך יותר. תבין זאת.'
צעדים עמומים נשמעו מהקומה שמעליהם. ההכנות החלו. היא תעלם עוד לפי שהוא יספיק לקרוא בשמה.
גופו הרגיש קל משקל פתאום, כנוצה ברוח. כאילו הוא מרחף. הוא הרגיש פתאום כאילו הוא יכול לראות דברים חדשים, דברים שהיו נסתרים מעיניו.
'היא כבר לא אוהבת אותך.'
היא היתה מדברת איתו בהיסוס, בביישנות. עיניה אף פעם לא נחו על עיניו, וכשכן, זה תמיד הדליק ניצוץ בתוכו. היא היתה שונה ממי שהכיר, שונה אפילו מהמשפחה שלה.
היא הצליחה להתקרב אליו מבלי שהבחין בכך בכלל.
מיוחדת. היא גרמה לו לאהוב אותה.
'אתה לא יכול לחזור אייק. אתה לא יכול לראות.'
נשימותיו היו מפוחדות. העולם התהפך סביבו ולאט לאט החל להיעלם.
חושך הציף את עיניו.
הוא ניסה להרגיש את עצמו ולהיזכר בהכשרה שלו. הוא לא אמור לחשוש מחושך. הוא לא אמור לרעוד.
'תיזכר איך הכל נראה. תדמיין במוחך את הצבעים ואת הצורות של החפצים. תרגיש אותם. תהיה קצר וישיר. מדויק.' ידיו נעו בביטחון מוחלט בחשכה השוררת ורגליו זזו ללא קול, הולכות עקב-אחר-אגודל.
'תנשום. אל תחשוב על בריחה. תנסה לפקוח את עיניך.' הוא עקב אחר הוראות הקול ופקח את עיניו.
הוא לא ראה דבר. הקיר העבה עדיין היה מולו. הוא ראה, אך לא את מה שהיה צריך לראות.
'תפקח את עיניך.'
הוא ניסה. עצם אותן שוב ופקח, אך לשווא.
'תפקח. את. עיניך.'
משהו עמוק בתוכו נדלק. הוא הרגיש מין משיכה חזקה שגררה אותו לכל מיני כיוונים, אך השאירה אותו במקום.
פתאום כל הקלות שלו התחילה להתאזן. הוא הרגיש חי שוב.
הוא פקח את עיניו.
החלון הרחב השקיף על העיר שטופת האורות. בכל מקום נשמעו קולות של אנשים ומכוניות שנסעו לפה ולשם.
החדר הרחב היה לבן, נטול כל צבע אך עמוס בתמונות ואיורים על הקירות. מילים. חצים. חבלים.
היא ישבה מכונסת בתוך עצמה על השטיח האפור. ראשה היה טמון בין רגליה וקל בכי קטן נשמע.
"איך מצאת אותי?" קול שאל. הוא ידע שזו היא, אך לא נראה שהיא זזה בזמן הדיבור.
"אני רואה."
"אני יודעת."
"אז למה את לא מביטה בי?" הוא הרגיש כאילו הוא לקח כמה צעדים אחורה. כאילו הוא פספס שלב בלתי נראה ביניהם.
"כי אני יודעת שאתה תישבר. אתה תרצה שהכל יחזור להיות כמו שהיה." קולה היה שקט.
"ואת לא?" שאל, כמעט מהסס. היא הרימה את ראשה לעברו. עיניה היו כל כך נפוחות ומוצפות דמעות, עד שהוא חשב לרגע שזהו דם שזורם מעיניה.
"הייתי מעדיפה ששנינו לא נוכל לראות, כך אף אחד מאיתנו לא יצטרך לסבול מלב שבור." ידיה אחזו בחוזקה בפיסת בד.
"אבל עכשיו שנינו רואים, אנחנו יכולים פשוט לחזור, גם ככה לאף אחד מאיתנו לא יהיה לב שבור." הוא הבין עכשיו שהיא פשוט לא רוצה. היא פשוט מנסה להתרחק.
הוא לא הבין למה.
"זה פשוט לא טוב בשבילי. אני רוצה להיות חזקה. אני צריכה להיות לבד כדי להרגיש את זה."
הוא ניסה לעכל את דבריה כשכמה דברים התרחשו פתאום באותו זמן.
החלון מאחוריה נפתח וידיים גדולות עטפו אותה, מושכות אותה אחורה אליהם. הוא קרא בשמה, מנסה להגיע אליה אך זה היה מאוחר מידי.
היא היתה בחוץ. ועכשיו הוא בחיים לא יימצא אותה.