This Is Who I Am

פרק 2 –
כעבור חודשיים: מאז אותו הלילה הסיוטים שלי החמירו כאילו שהם נתנו לי לילה אחד שקט ומאז לא עזבו, התרגלתי לתחושת העייפות המתמדת, הגוף שלי נעשה חלש יותר אבל המשכתי לדחוף אותו, הסיבה היחידה שאני מסתירה את העייפות והחולשה היא כי אני לא רוצה להדאיג את ליני ורון, את רון ליני הכירה לי – הם יחד באותו מועדון – היא ילדה נמוכה עם שיער בלונדיני עד הכתפיים יש לה עיניים חומות רכות שתמיד אהבתי ומשפגשתי אותה אני אוכלת איתם צהריים ומבלה איתם בבית הספר הם השלימו עם העובדה שהם לא ידעו עלי הכל ואני שמחתי מחברתם, בגלל שלא היה לי זמן להצטרף לשום מועדון וזה חלק מהציון השגתי אישור מהמורה לעזור לכל המועדונים במה שהם צריכים בלי להתחייב לאף אחד מהם, זו עבודה קשה אבל אין לי ברירה אחרת אם אני רוצה לקבל את הציון על ההשתתפות והבנים, הבנים כבר הבינו שלא כדי להם להתקרב אלי או להתעסק עם הבנות כשאני בסביבה כמובן שאני אוכלת טוב ומשיגה את כל החומרים החיוניים לגוף שלי אבל הזמן החופשי שלי מוקדש או לעבודה או ללימודים או לשינה וכמובן שאני לא יכולה לוותר על עבודה ואני צריכה ללמוד אז נשאר לי לקזז רק משעות השינה שלי אני יודעת שזה פוגע בי אבל זה מה שיש לי כרגע.
כמו תמיד הגעתי בין הראשונים לבית הספר אני פותחת את הכיתות עם מפתחות שהשרת נתן לי ומוודאת שכל ציוד הספורט נמצא במקום כשסיימתי חזרתי לכיתה וראיתי שאף אחד לא הגיע אז הסתובבתי בין המסדרונות כשכל בכי משך את אוזני ועוד הפעם (כמו תמיד) בראיין עמד עם ילדה כשדמעות בעיניה "מה קורה פה?" שאלתי את בראיין "לא יותר מדי רק אומר לא לעוד אחת מהבנות" הוא אמר באדישות בזמן שהילדה רצה משם בבכי "אמרתי לך כבר מלא פעמים תהיה קצת יותר רגיש כשאתה בוחר את המילים שלך, אתה תשלם אם אתפוס אותך גורם לעוד ילדה לבכות!" אמרתי בכעס "כן, כן אבל כמה פעמים כבר אמרת לי את זה?" "מספיק כדי שתפנים" אמרתי עדיין כועסת עליו והלכתי משם, התלמידים עדיין לא הגיעו אז התיישבתי על הרצפה בפינת הכיתה ועצמתי את עיני לכמה דקות, לא הצלחתי להירדם אבל המנוחה הזו עזרה לי לצבור כוח לשאר היום, קמתי מהרצפה כששמעתי כמה בנות נכנסות לכיתה והתיישבתי במקומי, הוצאתי את האוזניות הגדולות שלי והדלקתי אותן, האוזניות הן אלחוטיות ומתחברות למכשירים שסביבן אני אפילו יכולה להקשיב לשיחות של אחרים בטלפון איתם אבל אני משתמשת בהן לרוב רק לשירים, אלה האוזניות האהובות עלי כי קיבלתי אותן מרון היא אמרה שקנו לה חדשות ושאלה מקולקלות אם אני רוצה אותן, כי אמרתי לה שאני טובה עם מכשירים אלקטרוניים, לקח לי קצת זמן אבל בסוף הם עבדו האוזניות היו בצבעי שחור ולבן מה שגרם להם לבלוט על שערי כך שאף אחד לא פנה אלי, כשהמורה נכנסה לכיתה הורדתי את האוזניות והכנסתי אותן לתיק. "טוב לפני שנתחיל כמה הודעות הראשונה היא שנשיא מועצת התלמידים שנבחר על ידי המורים ונציגי התלמידים הוא מהכיתה הזאת או שמא אני צריכה לומר היא מהכיתה הזו, אלכס פוג'ואיה" היא אמרה ומחאה כפיים כמו שאר התלמידים בכיתה "א.. אבל לא הייתי ברשימה בכלל" "זה נכון אבל זה היה קול אחד, את מצטיינת בלימודים ותורמת וזה גם נחשב כמועדון אך נשארים רק שעה אחת אחרי הלימודים" היא אמרה ברוך, רק שעה אחת אני יכולה להצליח אני אספיק לעבודה אם אמהר "בסדר אני אעשה את זה" אמרתי לה והיא המשיכה לדבר "ולהודעה השנייה שלנו פסטיבל בית הספר השנתי מתקרב וכל המועדונים מתבקשים למהר בהכנות, ועכשיו כולם לפתוח את הספרים בעמוד 137 ולענות על השאלות בעמוד" כמו רובוט התחלתי לענות על השאלות כשראשי בכלל במקום אחר – זה מה שרציתי כל הזמן הזה לא?, רציתי להוכיח להורים שלי שאני שווה משהו אבל משהו חסר, ליני רון נמצאות באיזו פעילות במועדון שלהם למשך כל היום אז זה כנראה זה, זה חייב להיות זה. "היי אלכס את יכולה לעזור לנו לתלות את השלט הזה?" "מ.. מה אה כן בטח" מוזר כבר הגיעה ההפסקה לא שמתי לב, אבל התחושה הזאת, התחושה המוזרה הזאת שלא עוזבת אותי, החזקתי קצה אחד של השלט בזמן שהבנות שידכו את הקצה השני "תודה, אה ואהבתי את מה שעשית בשיער" היא אמרה והלכה עם חברתה, רגע מה שעשיתי בשיער? אבל לא עשיתי כלום משכתי את שערי קדימה ולהפתעתי קצותיו היו בלונדיניים, מה קורה פה?! אני לא עשיתי את זה ואף אחד לא היה לידי היום, התחושה הזו התחזקה וידעתי מאיפה היא באה עברתי כמה מסדרונות ויצאתי אל החצר האחורית של בית הספר, התחלתי ללכת לכיוון אחד מהמועדונים עד שקלטתי שזה המועדון שלני ורון נמצאות בו, והרגשתי שכוח מוזר מושך אותי לשם וככל שאני מתקרבת התחושה המוזרה גוברת פתאום רון הופיעה מולי ושאלה "מה את עושה פה?" הייתי חייבת להמציא תירוץ ומהר "רק רציתי לספר לכם שנבחרתי לנשיאת מועצת התלמידים זה הכל…" אמרתי אבל פתאום סחרחורת תקפה אותי וראיתי התחילה להיטשטש, מעדתי על רגליי אבל רון תפסה אותי ואמרה ברוך "בואי ניקח אותך לחדר האחות" אבל עיני כבר נעצמו ולא ראיתי דבר מלבד חושך.

– שמעתי את רון מדברת עם ליני "אני לא רוצה לשקר לה יותר, היא צריכה לדעת" היא אמרה בטחינה לליני "את יודעת שאסור לנו אבל היא ריידר היא אחת מאתנו את אמרת בעצמך" "כן אבל מספיק טעות קטנה אחת והכל ישתנה, אסור לה לדעת עד הסוף ואת יודעת את זה" "אבל ליני היא חברה שלנו!" רון צעקה ואז הבנתי הם מדברות עלי "את חושבת שאני לא רוצה לספר לה? אבל את יודעת שזה לא תלוי בנו רק עוד קצת , היא חייבת לעשות את זה מרצון אנחנו צריכות אותה" וברגע שהיא אמרה את זה יצאתי מאחורי הקיר איך הם מעזות להשתמש בי ככה, אני לא מאמינה שבטחתי בהם בתור חברות שלי "אני מבינה…" אמרתי כשדמעות בעיני אבל מחאתי אותם מיד הם לא שוות שאבכה עליהן "אלכס…" "זה לא מה שאת חושבת" ליני אמרה ואני תקפתי אותה "איך את יודעת בכלל מה אני חושבת?! איך יכולתם לשקר לי ככה בפרצוף?! לא שאני מבינה על מה אתם מדברות אבל אנגלית אני מבינה אתם אמרתם שאתם צריכות אותי בשביל משהו ובגלל זה אתם חברות שלי!" צרחתי עליהן "זה לא שאת מספרת לנו הכל!" ליני צעקה, איך, איך יכולתי לחשוב עליהם כחברות שלי מה חשבתי לעצמי "מה את רוצה שאספר לך?!" "מי את לעזאזל?!" מי אני…? "מה את רצית שאני אספר לך?, שהווירוס השפיע על המוח של הוריי ומאז הם שנאו אותי, אמי מתה בתאונה ולפני שידעתי את זה בכלל אבי ניסה לאנוס אותי אבל איכשהו שנינו התחשמלנו והוא מת ומאז אני גרה לבד ואני עובדת כדי לממן את הדירה הקטנה שלי?!" ראיתי את השוק על פניהן אבל זהו הם כבר נכנסו עמוק מדי "הנה כל מה שרציתן לדעת, זאת אני!" צרחתי עליהן בכל כוחי. –
פקחתי את עיני, זה היה חלום, רק חלום, הם אף פעם לא ישתמשו בי אנחנו חברות אבל עדיין ליני מהחלום צודקת אני צריכה לספר להם לא הכל אבל לפחות קצת, "רק רגע איפה אני בכלל?" שאלתי בקול כשהבטתי בחדר הלבן ובמיטה שאני נמצאת בה האחות התקרבה אלי "את בחדר האחות, כנראה שהיית עייפה ורון הביאה אותך לפה כי אני לא מוצאת שום דבר לא בסדר אצלך חוץ מהתייבשות קלה" היא אמרה וחייכה "מה השעה?" שאלתי כשנזכרתי שיש לימודים, אבל לפני שהיא הספיקה לענות הצלצול נשמע והיא חייכה ואמרה "נראה שהלימודים בדיוק נגמרו, את יכולה ללכת הביתה" היא אמרה וחזרה למחשב שלה. נעלתי את נעלי ולקחתי את הדברים שלי, יצאתי מהחדר ומיהרתי לרכבת, פגישת המועצה הראשונה תתקיים רק מחר אז הום אני הולכת ישר לעבודה, עמדתי ברכבת עמוסה אנשים והחזקתי באחת הידיות שנתלו מתקרת הרכבת, כמה תחנות עברו ושמתי לב שאני לא יכולה לשכוח מהחלום הזה, הוא הרגיש כל כך אמתי, שקעתי כל כך במחשבות עד שכמעט פספסתי את התחנה שלי, יצאתי מרציף הרכבת והלכתי ברגל (כמעט בריצה) דרך כמה בלוקים של בניינים עד שהגעתי לשם, זו הייתה מסעדה קטנה עם חצר אחורית גדולה מלאת כורסאות עם כריות ושולחנות מעץ, כל הגינה מלאה עצים ופרחים, בתוך המסעדה היה בר זהוב עם כיסאות גבוהים ועגולים ומכונת שיקים וגלידות תלויות על הקיר, אהבתי את המקום הזה המנהלת תמיד עזרה לנו ושאר המלצריות היו חברות שלי (עם כל זה שאני הכי צעירה שם) נכנסתי מהדלת האחורית אל חדר ההלבשה והחלפתי אל התלבושת שלי, שמלה שחורה מלאה בתחרה לבנה וחצי סינר לבן שקשרתי סביב מותני ובסרטי בד רפויים שהשתלשלו על כתפי וידי ששימשו כשרוולים בצבע שחור, את שערי אספתי לאחור בקוקו בלוף רופף, אף פעם לא הבנתי למה המנהלת שלנו השקיעה בתלבושת וכששאלתי אותה היא ענתה "כשיש לי משהו חשוב אני משקיעה בו וחוץ מזה הבנים של היום את יודעת, זה אחלה כסף" בהתחלה חשבתי שהיא סתם מגזימה אבל אחרי שכל הבנים התחילו לנעוץ בי מבטים הבנתי למה היא מתכוונת, לקחתי פנקס קטן ועט ויצאתי אל אזור הלקוחות "היי אלכס, מה קורה?" אלי שאלה אותי בדרכה למטבח, תמיד אהבתי את אלי למרות שהיא גדולה ממני בשנתיים היא תמיד הייתה חברותית מאוד אליי "בסדר, הרבה לקוחות היום אה?" "כן" היא חייכה אלי והלכה למטבח, אחרי כמעט שעה של עומס והזמנות רצופות מספר הלקוחות החל להידלדל ולבסוף אחרי רמזים נוקשים ללקוח האחרון שסירב להפסיק לנעוץ בנו מבטים וללכת אני החלפתי את השלט מפתוח לסגור, חזרתי לחדר ההלבשה והחלפתי לבגדים רגילים (בגדי בית הספר שבאתי איתם) לקחתי את התיק ובדיוק לפני שיצאתי אלי צעקה מאחורי "פריז! לא לזוז, אלה בגדי בית הספר שלך? אוו את כל כך חמודה בהם" היא אמרה וסרקה אותי בעיניה "תודה" חייכתי והסתכלתי עליה, אלי תמיד הייתה יפה בעיני, היה לה שיער שחור חלק ועיניים כחולות, היא תמיד שמה את המשקפיים השקופים שלה בצורת מלבן ותמיד חייכה לאנשים "את צריכה טרמפ?" היא שאלה וסובבה את מפתחות המכונית החדשה שלה על האצבע שלה, הנהנתי ושתינו יצאנו מהחנות.