לוס : משחק המוות של האלין פרק 5

אחרי כמעט ארבע שעות מייגעות של נסיעה ארוכה ומהירה, כזאת שכמעט הקפיצה לי את הלב הגענו אל המועדון. הדבר היחיד שעשיתי במשך הארבע שעות הוא לשבת במושב האחורי בצד שמאל, לבהות בחלון ולשמוע את המוזיקה שהייתה באוזניות. לבנדר וגלוריה התחילו להכיר לאט, לאט את ניקולאי ופה ושם הצלחתי לשמוע אותו עונה על השאלות שלהן, אם זה היה מעניין אותי עוד הייתי מקשיבה אבל הייתי כול כך עייפה ממנו אז נתתי למוח שלי לנוח.
המועדון היה שחור, גותי ורחב, בוהק כך שהיה אפשר לראות את ההשתקפות שלך על הקירות, שלט ניאון בצבע ורוד היה תלוי מעל ראשם שם כול מי שנכנס למועדון והוא האיר את כול השכונה החשוכה. זה לא נראה כמו פתיחה של מועדון חדש, כי הם הכניסו את כול מי שהיה ברשימה שלהם וניקולאי התחיל לחשוד. הוא נצמד אלי כול כך קרוב שיכולתי להרגיש את פעימות ליבו דוהרות קדימה בשלל המוזיקה הרועשת אל עבר גופי, יכולתי לשמוע את הנשימות שלו ועל פי שהוא ערפד הוא נשמע כמו בן אדם רגיל. הוא לא יכול להיות דמפיר, אני חושבת.
דלתות המועדון היו סגורות ועמדו שני סלקטורים רחבים מול הדלתות, הם לבשו משקפי שמש בשביל להסתיר את עיניי הערפד שלהם מבעד לבני האנוש כדי שהם לא יצליחו להפנט אותם, חלק מחוקי המועדון.
– אסור לערפדים להפנט בני אנוש – טוב, זה כולל את כול מועדוני הערפדים בכול רחבי העולם, זה אחד החוקים שבני האנוש קבעו ברגע שהחליטו על תנאי המחיה בין בני האנוש לערפדים, והפנוט היה איסור מוחלט. בגלל זה מסתובבים ה'משגיחים' במועדון, אף אחד לא יודע מי הם כי הם סמויים בתלבושות של בני נוער ובני עשרים ומעלה כדי להשתלב בקהל. גם אני לא יודעת מי אלו, על אף פי שאני וי.איי.פי במועדון הזה, כמובן שבגלל מי שאני ומה אני. להיות בת לוטוס לפעמים יש בזה היתרונות, אבל רוב הזמן אלו חסרונות.
"ניקולאי רוב הסיכויים שלא הגענו ליום הולדת של דוד של לוגן, וזה לא פתיחה של מועדון חדש. זה מועדון קלייס, אחת ממעדוני הערפדים הותיקים בעולם." זה פשוט נפלט מפי בלי שאני אחושב על זה בכלל אבל ניקולאי למעשה לא אמר ולא עשה דבר, אני כבר התכוננתי לתפיסת הידיים שלו בזרועותיי והרמת גופי אל עבר המכונית, וכול הארבע שעות נסיעה האלו היו בזבוז.
"גם לשמור עליך וגם לשתות בחינם, אני לא אתנגד." הוא אמר ואני פשוט לא התערבתי איתו, משכתי בכתפיי והתקדמתי עם הבנות אל עבר הכניסה, הסלקטורים נתנו לנקולאי לעבור בלי שום בעיה, הם אפילו לא התחילו לחשוד בו וזה היה רק בגלל שתפסתי את ידי והצבעתי עליה.
הסלקטור שהכי אותי דרך אד פשוט הנהן וסימן משהו ברשימה שלו, כנראה שהוא רשם שאני פלוס אחד, וזאת תהיה בעיה כי ברגע זה אני עוברת על אחד מהחוקים של אד.
שנכנסנו למועדון האורות החלו להפציע אל תוך עיניי והייתי צריכה למצמץ בשביל להבין מה קורה פה, הרגשתי את אצבעותיו של ניקולאי באצבעותיי, כף ידו הייתה קפואה וכף ידי הזיע והייתה רותחת, זה היה שילוב בלתי צפוי והייתי צריכה לנער את ידיי בשביל שיעזוב את אחיזת הטרף שלו.
"מצטער." הוא אמר בלי להוסיף שם רגש בקולו, הרמתי את ראשי בשביל להביט מלמטה על ניקולאי והוא נראה כמו אל יפהפה, ממש ערפד בין הערפדים. אחרי הכול הוא ערפד מכובד, מבין הערפדים הוותיקים והקטלניים בכול העולם, כנראה שזאת אחת הסיבות שהוא נראה כמו שהוא נראה, יותר מידי טוב בשביל להיות אמיתי. אני בספק שהוא לא יצא מהמועדון הזה בלי איזה זונזונת בלונדינית קטנה עם חצאית מיני שמשתוקקת אליו כמו שאני משתוקקת לנרגילת הערב שלי.
"אז ככה," אמרתי כשראיתי שגלוריה ולבנדר מתחילות להתקדם אל החברה שלנו לכיוון הכורסות האדומות, 'האיזור האדום', כך הוא נקרא מפני הכורסות האדומות והעשן האדום שיוצא מנרגילות הערפדים. הגוף של הערפדים דוחה את העשן האפור ומפחית עשן אדום מבעד לתאי הדם האדומים המתים שלהם. לכך לי זמן להבין איך זה קורה, גם אם מדובר בשנתיים בלבד.
"האיזור שלך שם הוא הבר, אני לא שותה אתה יכול לא לדאוג. האיזור שם," הצבעתי לעבר האיזור האדום, "הוא האיזור שלי לכן אתה לא יכול להגיע לשם. יש לי שם חוקים ואסור לי לצרף אף אחד חדש. אז אם אתה רוצה שאני אבטח בך תוכיח שאתה יכול לתת לי מרחק." אמרתי ובלי להוסיף מילה אחרת התקדמתי אל עבר הכורסות האדומים.
אד כבר היה עסוק בלהדליק את מכשיר האידוי שלו בשביל לגרום לקאנביס להתחיל להישרף, ידעתי שזה היה קאנביס עוד לפני שהספקתי לשאול אותו, הריח פשוט חגג לי באף. רוב הזמן הוא מעשן גראס או חשיש אבל עכשיו הוא הלך על קאנביס וזה לא היה עיסקי לשאול מה עובר עליו. העיניים שלו היו אדומות, אני כבר לא יודעת כמה זמן הוא נמצא כאן בשביל לעשן עד מצב כזה אבל גם לא היה אכפת לי , זה לא שהוא חבר שלי. השיער הבלונדיני הקוצני שלו הסריח מהעשן אדום, הגוף שלו היה רותח והוא התנשם בכבדות, אם הייתי רואה אותו בפעם הראשונה הייתי נבהלת אבל עכשיו זה נראה כמו נרקומן רגיל שהגיע לזמן העישון שלו.
"לקח לכם שנה להגיע, הנרגילה שלי כבר התגעגעה אליך." אמר אחד החברים של אד שלא בדיוק הכרתי אבל הוא אהב את הדרך שאני מדליקה את הנרגילה שלו, הצמדתי את הקרדיגן לגופי והצלבתי רגליים אחד על השני בעודי יושבת על קצה הכורסה ותופסת את הנרגילה, מזיזה אותה לרגליי.
"זה ארבע שעות נסיעה בלייק, פעם הבאה תגיע לסנאק אם יש לכם את האומץ." אמרתי ובלייק הרים את ידיו וזז לאחור כאילו תפסתי אותו על חם, משכתי באפי בשביל לגרש את כול הריח שהתרווח סביבי. רציתי כמה שיותר לזרוק מעצמי את נעיצות העיניים של ניקולאי מהבר ממול אבל לא יכולתי להתעלם מהם לכן הסתובבתי חצי סיבוב ושאלתי אותו בעזרת עיניי אם קרה משהו. הוא פער את עיניו ולגם לגימה ארוכה מהמשקה שלו, גלגלתי את עיניי וחזרתי לנרגילה.
"להגיע לעיר העתיקה של לוטוס? לא תודה." הוא נשף בבוז והגיש לי את הטעם שהוא בחר היום, רק מפתיחת קופסת הפלסטיק השקופה יכולתי להריח את ריח הדובדבן שסגר עלי.
ניקבתי את החורים שהייתי צריכה לנקב והנחתי על זה את הטעם, לוקחת את פיה לפי ושואפת כמות מספר בשביל לגרום למים לבעבע. העשן האפור יצא מפי כמו שהיה אמור לצאת, בלייק נעץ בי מבטים בשביל שאני יעביר לו את הפיה ושהוא יגמור את כול המים אבל אני רק צחקתי.
"חכה בתור, אני הדלקתי." הוא למד לא לריב איתי על זה שהנרגילה שלו, כי בסופו של דבר הוא טועה.
"לין," אמר אד הסתכלתי על הגלח שבצדו הימני, הוא חידש אותו, "איך האנרגיה שלך?"
לקחתי שאיפה מהפיה, ככול שיותר ארוכה ונשפתי בפניו של אד, מנסה להרגיש את כמות האנרגיה שנשארה בגופי. היא לא הייתה מרובה אבל היא גם לא הייתה מעוטת ליתר דיוק היא עמדה להיגמר עומד מעט אבל בנתיים אני עדיין יכולה לעמוד על הרגליים. זה אחד מהשלדים הקבורים אצלי בארון ואני הצטרך למצוא דרך בשביל ללכת עם אד כך שניקולאי לא יראה אותנו ולא יעקוב אחרינו.
"עדיין עומדת על הרגליים, בקרוב, אל תדאג." אד הרים את מכונת האידוי מול פניו והדליק בעזרת מצת את המכשיר.
"אתם חייבים פעם הבאה לבוא למועדוני הערפדים באורגון, אתה יודע מה זה לנסוע בגבולות? כול שניה עוצרים אותך. תבואו לשבוע ככה לאורגון, נארגן לכם איזה חדר באיזה מלון ותבואו לראות את המועדונים שם, אתם לא תתחרטו." אמרה גלוריה והרימה את כוס הוויסקי של אחד החברים של בלייק שהיא ישבה עליו, הוא נראה משועשע אבל יותר מכול הוא הביט בה שותה את הוויסקי שלו, גיכחתי.
"אני נשבעת שנגמרים לי השקרים לספר לסבא שלי, אם הוא יגלה שזה מה שאני עושה, אתם מתים." זה לא נכון, סבא בלאד לעולם לא יתערב בחיים האישיים שלי, אבל אם הוא יגלה שאני משקרת לו – מה שתלוי בניקולאי אם הוא יגלה או לא – זה יכול להיגמר במוות.
"בסדר, בסדר שבוע הבא נטוס לאורגון הזה שלכם. אבל קליפורניה עדיין הכי טובה." אד פלט כמות עשן רצינית מראותיו וזה נראה כאילו הוא עומד להתמוטט.
הם מדברים על כך שאורגון זה עיר אחת וקליפורניה זאת עיר שנייה שנמצאות אחת ליד השנייה במרחק של כמה דקות נסיעה והם רבים מי יותר טובה, הם מדברים על מדינות.
"אז לין תספרי לי, כולנו מאוד רוצים לשמוע מה קורה באלאדור. בחדשות הודיעו כי ההורים שלך חוזרים, זה נכון?" שאל חבר של בליי, גלן, בסקרנות ואני רק שחררתי עליו כמות עשן מספקת שהחזקתי בריאותיי.
"אני חושבת," אמרתי, כי אימא שלי לא בדיוק ענתה לי על השאלה שלי כשדיברנו, אז נותר לי רק לנחש, "זה קשור להרחבת גבולות בלאדליינס לקנדה, אימא שלי אחראית על זה." אד השתנק מכול החומר המזדיין הזה שהוא עישן, אמרתי לו כבר הרבה זמן שזה פוגע בי ואם הוא ימשיך לעשן זה יפגע בי, בדרך שלנו.
"ואו, קנדה, זה צעד רציני." הוא אמר והניח את מכשיר האידוי על השולחן, הרגשתי איך האנרגיה שלי אוזלת מגופי והכול מתחיל לכאוב לי. תפסתי בבטני ככאב פילח את גופי לשנייה אחד ומצד שני הוא דקר אותי, ידעתי שאם אנחנו לא נגיע לשירותים במהירות אני יתעלף כאן והמקום הבא שאני המצא את עצמי יהיה בית חולים ואני שונאת בתי חולים, בחיי כמה בדיקות עשו לי.
"אנחנו כבר חוזרים." תפס אד את ידי ומשך אותי אל עבר השירותים האישיים ולא הציבוריים.
"תהנו." כולם צעקו לנו בקול אחד ואני התעלמתי מהם וניסיתי שלא להסמיק, זאת לא פעם הראשונה שזה קורה לי, האנרגיה הזאת מספיקה לי אולי למספר ימים שזה בין שלושה לחמישה ימים וכול הזמן אני מחפשת את הדרך למצוא את אד בשביל שימלא את ההאספקה באנרגיה חדשה.
נכנסתי אל השירותים האישיים ואד בעקבותיי בעודו נועל את הדלת מאחורינו, הוא תפס במותניי וסובב אותי לעברו,מביט בעיניי עם העיניים הדמועות והאדומות שלו כי אם לא נעשה את זה עכשיו שנינו נמצא את עצמנו בבית חולים.
"איפה את רוצה לעשות את זה על הכיור או על הקיר?" הוא שאל את זה ואני העפתי את ראשי לכיוון הכיור, אד הנהן.
"בחירה טובה." הוא אמר והקפיץ אותי על הכיור.