חייבת לגלות פרק 4

"הבת שלי?" שאלה אלכסנדרה את אושרת.
"כן, את לא זוכרת אותי?" שאלה אושרת.
"מצטערת, אבל לא. ולא יכול להיות שאת הבת שלי" אמרה אלכסנדרה.
"את רוצה להגיד לי שאת לא הבאת תינוקת לעולם ביחד עם מוטי זמר ושמסרת אותה לבית אומנה בגיל חודש??" הופתעה אושרת שאמה לא זוכרת אותה.
"מצטערת" אמרה אלכסנדרה.
אושרת לא ידעה מה לעשות, אמה, שחיפשה במשך כל חייה, מכחישה לגמרי את קיומה של בתה.
היא פנתה ללכת ומיד אלכסנדרה אמרה:
"חכי, תישארי פה. אני לא יודעת מי את אבל אני מרגישה שיש בינינו משהו".
אושרת הסתכלה על אלכסנדרה והסכימה להישאר. היא ידעה שאלכסנדרה זאת אמא שלה.
היא נכנסה לביתה של אלכסנדרה ואלכסנדרה הכינה לה עוגיות.
"תודה רבה לך" אמרה אושרת.
אושרת לא ידעה דבר אחד כשהיא הגיעה לביתה של אלכסנדרה. היא לא ידעה כי אלכסנדרה מחקה לגמרי את עברה וכי היא לא מוכנה להיזכר בבתה.
"את רוצה להגיד לי שאין לך אמא?" שאלה אלכסנדרה את אושרת.
"לא, היא מסרה אותי לבית אומנה כשהייתי בת חודש ואומצתי על ידי משפחה אומנת בגיל חודש וחצי". אמרה אושרת.
"למה אמך מסרה אותך לבית אומנה?" שאלה אלכסנדרה.
"אני לא יודעת, אני מחפשת תשובות כבר המון זמן. במשך כל חיי חיכיתי ליום בו אפגוש אותה. הייתי בטוחה שזאת את, כל ההוכחות הובילו אלייך…" אמרה אושרת ואלכסנדרה עצרה את דבריה.
"יש לך טעות, זאת לא אני. מעולם לא הייתה לי בת" אמרה אלכסנדרה.
"וההורים המאמצים שלך, הם היו נחמדים?" היא שאלה.
"כן מאוד, אבל הם שיקרו לי לגבי אמא שלי. הם אמרו לי שה לא ידעו את שמות הוריי, דבר שלא היה נכון." ענתה אושרת.
"אני יכולה להבין אותם, הם לא רצו שתעזבי, את נראית לי ילדה נחמדה מאוד. אני לא מאמינה שמישהו היה מוותר עלייך". אמרה אלכסנדרה.
"מישהו כבר ויתר, ההורים שלי". אמרה אושרת ודמעות הופיעו על עיניה. אלכסנדרה התחילה לדמוע בעצמה.
"למה את בוכה?" שאלה אושרת.
"זה סיפור עצוב מאוד. שירי" אמרה אלכסנדרה לאושרת.
"שירי? מי זאת?" שאלה אושרת.
"כך רציתי לקרוא לבתי" ענתה אלכסנדרה.
"אבל אין לך בת.." אמרה אושרת.
"יש לי" לפתע התחילה אלכסנדרה לדבר.
"אני אמא שלך, הבאתי אותך לעולם עם מוטי זמר ומסרתי אותך לבית אומנה כשהיית בת חודש. אני מצטערת על כך." אמרה אלכסנדרה והתעלפה.
אושרת ניסתה להעיר אותה אך נכשלה. לאחר חמש דקות היא הזמינה אמבולנס.
"נו, היא בסדר?" שאלה אושרת את אחד הרופאים בבית החולים.
"אני מצטער, אבל היא איננה עוד" הוא ענה לה.
אושרת שתקה במשך דקה ודמעות החלו לזלוג מעיניה. לאחר דקה היא כבר ממש בכתה והיא לא הבינה למה. אחרי הכל, היא לא הכירה כלל את אמא שלה.
אושרת חזרה לביתה של אלכסנדרה ופנתה לישון כשלפתע נשמעו דפיקות על הדלת.
"זאת את. את זאת שאמרת לי היכן אמי מתגוררת, תודה לך." אמרה אושרת.
"הרופאים הודיעו לי שאלכסנדרה נפטרה, הייתה לי הרגשה שתהיי פה. אני מצטערת." אמרה האישה לאושרת.
"אני יכולה להיכנס?" הוסיפה האישה.
"כן" אמרה אושרת והאישה נכנסה לביתה.
"הייתי חברה של אמך, שמעתי עלייך פה ושם אבל היא לא הייתה מוכנה להיזכר בך לגמרי. אני שלומית אגב נעים להכיר אותך, למרות שהזמן לא הכי נכון." אמרה שלומית.
"אושרת. אני אושרת. תישארי פה, אני פשוט חייבת לישון אני לא מרגישה כל כך טוב." אמרה אושרת, נשכבה על מתתה של אמה ונרדמה.
שלומית הגיעה וכיסתה את אושרת.
ביום למחרת ניסתה אושרת לברר משלומית כמה שיותר מידע על הוריה.
"אני רק יודעת שכשאלכסנדרה הייתה בת 16 היא הייתה חברה של איזה מוטי זמר אחד. היא הייתה בהריון ממנו וכך את נולדת. יום למחרת היוולדך היא גילתה כי מוטי בוגד בה ועזבה אותו. היא מעולם לא סלחה לו ולא נתנה לו להתקרב אלייך. חודש אחרי שנולדת אמך נשברה ולא יכלה להמשיך לגדל אותך לבד, היא מסרה אותך לבית אומנה ודאגה להגיע לשם כדי לראות שאת בסדר. באחד הימים כשהיא הגיעה את לא היית שם ומאז היא לא ראתה אותך עוד. היא לא סיפרה לי יותר מזה, אני מצטערת." אמרה שלומית לאלכסנדרה.
"אם כך, אני חייבת למצוא את אבא שלי, אני חייבת לגלות למה הוא בגד באמא. תודה לך." אמרה אושרת ויצאה לדרכה.

-המשך יבוא-