זוהר קפוא – פרק ראשון.

קרח. הוא זהר מבפנים. יכולתי לראות אותו, יכולתי לגעת בו. וזה מה שעשיתי. שלחתי את ידי אל הקרח הזוהר, ברגע שאצבעותיי נגעו בקרח הוא התפשט דרך ידי וחנק אותי לאט לאט. הראייה שלי הפכה לשחורה בהדרגה, ושמעתי צעקה קוראת בשמי. כשניסיתי להשיב גיליתי שהקרח כבר כיסה את פי. והראייה שלי נהייתה שחורה לחלוטין.
התעוררתי בפתאומיות. התברר שחלמתי חלום רע ולא יותר. אבל עדיין היה לי קר כמו בתוך הקרח, הכנסתי את ראשי מתחת לשמיכה כדי להתחמם. נרדמתי מחדש, אבל הפעם לא פחדתי מהקרח הזוהר שלוגאן הראה לי. הייתי בטוחה שלא יהיה לי עוד חלום רע הלילה, והתברר שצדקתי.
"ליסה, ליסה." אמרה אחותי הקטנה וניערה אותי לקראת הבוקר.
פקחתי עיניים במאמץ, באיטיות רבה הורדתי מעליי את שמיכת הצמר והתיישבתי על המיטה. הייתי עדיין חצי ישנה, לא ממוקדת לחלוטין. פיהקתי וקמתי מהמיטה במאמץ, ואז גוש גדול של פרווה לבנה נחת על החזה שלי. זה הספיק כדי להעיר אותי. צחקתי מעט למראה הכלב הגדול, והוא השיב לי במספר נביחות קטנות. הכלב רכן כדי ללקק אותי אבל ידיים מיומנות תפסו בבטנו והרימו אותו ממני, התיישבתי והבטתי על אחותי הקטנה מניחה את הכלב על ברכיה. אחותי לא הייתה כמו שאר הילדות בגילה, היא הייתה עליזה וסקרנית. היא תמיד תהיה שונה, ממבט ראשון אפשר לדעת שהיא לא הגיעה ממקום קרוב. משהו בנמשים שלה ובעיניים הירוקות פשוט לא היה מתאים לחלק הזה באלסקה. שמה היה סִיפַה. שם לא רגיל לחלוטין.
"סיפה, מה קרה שהערת אותי עכשיו?" שאלתי והבטתי לתוך עיניה הירוקות.
"יש לי משהו להראות לך," היא ענתה וחייכה חיוך קטן.
סיפה יצאה מחדר השינה שלי בריצה נרגשת, ואני עקבתי אחריה אל המחסן. האור היה כבוי ורק צחקוקיה של אחותי רמזו לי על מיקומה, מצאתי אותה מחזיקה נר יחיד שבקושי האיר את החושך.
"מה רצית להראות לי?" שאלתי באי נוחות. המקום הזכיר לי את חלומי הרע.
אחותי חייכה חיוך רחב ונשפה על להבת הנר, חושך שרר במחסן לכמה שניות. ואז הרצפה החלה לזהור באור כחול. הזוהר הפנט אותי, היה קשה לא להיקסם מיופיו. אבל נזכרתי בסיוט המבהיל שהיה לי וניסיתי לא ליצור מגע בין ידיי לקרח.
סיפה התכופפה לגעת בזוהר. "נכון שהוא… מדהים?" היא אמרה בקול מהורהר.