כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 33

•אביתר•
״אוהו, סופסוף.״ כולם צעקו בהתלהבות כשראו אותי במגרש.
כבר חודש שלא הייתי במגרש, ליתר דיוק מאז שהכרתי את לינוי. הגיע הזמן לחזור לאביתר הישן.
״תראו מי חזר.״ אמר דביר בחיוך.
״הגיע הזמן.״ ענה דור בחיוך והניח את ידו על כתפי.
״טוב… שנשחק או מה?״ שאלתי. אני כבר מת להרגיש שוב את המגרש.
״בטח.״ ענה דור בחיוך.

״וואו, אני גמור.״ הייתי תשוש מהמשחק. רואים שהרבה זמן לא שיחקתי, אבל מה שבטוח תמיד הייתי ותמיד נשארתי מלך המגרש.
רק עכשיו הבנתי מה הפסדתי כל הזמן הזה וכמה התגעגעתי לחברים שלי, למגרש, לעצמי.
כנראה שאחרי הכל אהבה היא לא בשבילי.
אחרי המשחק החברים שלי ואני התיישבנו על אחד הספסלים בפארק הרצנו צחוקים. ממש כמו פעם.
אט אט החל להחשיך בחוץ, כל אחד החל להתפזר לבית שלו. לומר את האמת, לא ממש התחשק לי ללכת הביתה, הרגשתי שאני עוד מפוצץ באנרגיה.
התחלתי להתהלך בפארק, באחת הפינות בפארק הבחנתי בחבורת נערים שישבה סביב נרגילות ואלכוהול.
חשבתי לעצמי, למה לא בעצם? למה שלא נעשה קצת כיף?
התחלתי לפסוע אל אותה חבורת נערים.
״אביתר נהרי, איזה כבוד. במה זכינו?״ שאל אביאל אחד הילדים בחבורה.
בקיסריה אפשר לומר שאני דיי מוכר בשכונה, כולם מכירים אותי.
״הכבוד כולו שלכם והעונג כולו שלי.״ חייכתי. התיישבתי בין שתי בנות ולקחתי את נרגילה.
זה מה שנקרא החיים הטובים.
״עבר הרבה זמן מאז ראינו אותך כאן בפעם האחרונה.״ אמר אדיב.
״הייתי צריך להתאוורר קצת בשביל להבין היכן באמת נמצא הבית שלי.״ עניתי.
זה נכון, פעם הייתי אחד שהיה יחסית מעשן דיי הרבה שלא נדבר על כמה שהייתי שותה באותה תקופה, הייתה אפילו פעם שאושפזתי בבית החולים כתוצאה משתייה מרובה של אלכוהול. מאז החלטתי שמספיק עם השתייה, אבל אפשר להגיד שקרו דברים מאז, הדברים השתנו. תמיד טוב לחזור לטעם הישן.
״מאור, תעביר את הבירה.״ ביקשתי ממאור.
עומרי החל לספר על איזה סטוץ מוצלח שהיה לו לפני שבועיים.
״אני אומר לכם, היא הייתה משהו מיוחד.״ הוא סיפר ועיניו נצצו. כולנו הבטנו בו קשובים וסקרנים.
״וואו, באמת נשמעת טובה. מי זאת?״ שאל דביר בסקרנות.
״איזו אחת, לינור קוראים לה, אני חושב.״ הוא אמר.
כולם החלו לחשוב על איזו לינור הוא מדבר.
״לא לינור, לינוי.״ הוא תיקן.
״מה לינוי?״ שאלתי. מיד כל המבטים הוסטו אליי.
איך ששמעתי את השם שלה שוב נזכרתי בנו.
אני יודע שיש עוד אלפי לינוי בעולם, אבל כל פעם שאני שומע את השם שלה זה עושה לי משהו.
״ככה קראו לה, לינוי.״ הוא ענה.
״תמשיך,״ סימנתי לו להמשיך לדבר.
״היא ממש טובה, אם אתה רוצה זה המספר שלה.״ הוא הושיט לי פתק לבן עם המספר שלה.
רגע… אני מכיר את המספר הזה!
״תגיד, אתה זוכר במקרה את השם משפחה שלה?״ שאלתי.
התפללתי עמוק בתוך ליבי שזו לא מי שאני חושב שזו.
״האמת שכן, קראו לה לינוי אמזלג.״ הוא ענה.
באותו רגע פשוט הרגשתי שחרב עליי עולמי, לינוי… לינוי שלי. 
״אפ, לאט לאט נשמה.״ דביר דפק על גבי כאשר נחנקתי מהבירה.
״מה, אני רואה ששכחת איך לשתות.״ אמר בגיחוך.
הייתי פשוט המום שלא יכולתי להוציא מילה מפי.
״הכל בסדר, אחי?״ שאל אביאל בדאגה.
״כן, אני… אני חושב שאני אלך עכשיו.״ קמתי ממקומי.
״מה הולך? מוקדם.״ אמר אביאל באכזבה.
״נזכרתי שקבעתי משהו לערב.״ עניתי בהתחמקות.
״חבל, תבוא גם מחר.״ אמר אביאל.
״בטח.״ חייכתי חיוך מזויף.
נפרדתי מכולם ופסעתי לכיוון חנות הצעצועים שבה עובדת לינוי, לחפש תשובות לשאלות שמציפות את ראשי. יש רק אחת שתוכל לענות לי עליהן.

•לידור•
״אביב?״ קראתי בשמה.
״עזוב לידור, זה כבר מאחוריי.״ היא ניסתה להתחמק.
״קרה משהו, אני יודע.״ אמרתי בבטחון.
בפעם הראשונה שראיתי את ידה החבולה של אביב חשדתי שקרה משהו, השפשוף שהיה בידה היה נראה חריג.
״די לידור.״ היא מחתה.
״אני רק רוצה לעזור לך.״ אמרתי בכנות.
אביב היא אחותו הקטנה של אליאור, אפשר להגיד ששנינו גדלנו יחד כמו אחים. אומנם אף פעם לא הסתדרנו וניהלנו שיחה אחת שקטה מבלי לריב, אבל, באיזשהו מקום אני מרגיש מחוייבות לשמור עליה. היא חשובה לי אחרי הכל.
״אתה מאוד תעזור לי אם תרד מהנושא.״ היא ענתה במעט עצבים. 
״איך שאת רוצה.״ אמרתי בכניעה.
במשך כמה דקות שתיקה שררה בחדר. כל אחד היה במרוכז במחשבות שלו.
״טוב, נראה לי שאני אלך.״ אביב שברה את השתיקה.
״חכי שניה,״ עצרתי אותה. היא הסתובבה והביטה בי במבט שואל.
״לא אכלנו ארוחת ערב.״ אמרתי בחיוך.
״עזוב לידור, כבר מאוחר.״ היא אמרה בהתחמקות.
״אז תתעכבי קצת, לא ביג דיל.״ אמרתי במשיכת כתף. היא חשבה עם עצמה למשך כמה דקות.
״בכל זאת, אני ומטבח לא הולך ביחד. אם את לא רוצה שתהיה פה שריפה, כדאי שתשארי.״ ניסיתי לשכנע אותה.
״האמת כשחושבים על זה, אתה במטבח לבד זו באמת סכנה לאנושות.״ היא צחקקה.
״טוב אל תעופי על עצמך יותר מידי.״ אמרתי בקול פגוע.
״מישהו פה נעלב?״ שאלה בהתגרות.
״לא.״ התגוננתי.
״ברור.״ היא צחקקה.
״אביב,״ אמרתי באזהרה.
״טוב, בסדר.״ היא הפסיקה לצחוק.
״אז שנתחיל?״ היא שאלה, הנהנתי בראשי להסכמה.

״אני לא מאמין שהכנתי משהו בעצמי ועוד אכיל.״ אמרתי בהתפעלות כאשר לקחתי ביס מהפיצה.
״האמת שגם אני.״ אביב מלמלה.
״רגע, שאני אבין. את מזלזלת בכישורי הבישול המופלאים שלי?״ שאלתי בהרמת גבה.
״אם לך מותר, אז גם לי.״ היא צחקקה.
״אני זה אני ואת זו את.״ עניתי.
״ככה או ככה בזכותי למדת לבשל.״ ענתה בהתגרות.
״גם נכון.״ נאנחתי. ״זאת אומרת לא.״ מיהרתי להתגונן.
״הודית בזה!״ אמרה בהתגרות.
״לא אני לא.״ התגוננתי.
״אתה כן.״ צחקקה.
נכון, הודיתי בזה שרק בזכותה למדתי להכין את הדבר הכי פשוט בעולם והוא יצא אכיל. אבל, מאז ומתמיד אהבתי לעצבן את אביב ובכל פעם זה נעשה כיף הרבה יותר מהפעם הקודמת.

״יופי דורי, אתה רואה לעשות כלים זה לא כל כך קשה.״ אמרה אביב בזמן שרחצתי את הכלים.
״כיף לך לראות אותי ככה, הא?״ שאלתי ברטוריות.
״איך ככה?״ שאלה בחיוך.
״סובל.״ עניתי.
לומר את האמת, אני לא אחד שאיי פעם עזר בעבודות בבית. אבל אני חושב שזה אף פעם לא מאוחר מידי להתחיל.
״ברור.״ היא חייכה.
״תמיד ידעתי שאת מתה עליי.״ התגריתי בה.
״מתה ממך יותר נכון.״ היא ענתה.
״טוב, את מתכוונת להמשיך להסתכל עליי עוד הרבה?״ שאלתי.
״אני יכולה ללכת אם זה מה שאתה רוצה.״ היא ענתה.
״לכי.״ התגריתי בה.
״אז ביי.״ היא הסתובבה ללכת.
אביב יצאה מהמטבח ואני המשכתי לרחוץ כלים.
כאשר סיימתי לרחוץ את הכלים האחרונים יצאתי לסלון. אביב התרווחה על הספה בכיף. ״תעשי מקום, שמנה.״ התיישבתי לידה.
״אוח, עד שמצאתי את התנוחה הכי נוחה.״ היא נאנחה.
״סליחה, אני באמת מאוד מצטער.״ אמרתי בהתנצלות מזוייפת.
״אז מה רואים?״ לקחתי את השלט מידה של אביב.
״אם טי וי.״ היא ענתה.
״נע, כדורגל יותר טוב.״ העברתי ערוץ.
״אם טי וי.״ אביב העבירה ערוץ.
״כדורגל. יש משחק של ריאל נגד מנצ׳סטר.״ העברתי חזרה.
״טוב נו, אני חושבת שנוכל להתפשר.״ אמרה.
״הו, עכשיו את מדברת.״ חייכתי חיוך מנצח.
״שלא יעלה לך לראש,״ אמרה באזהרה.
״יאללה ריאל.״
״יאללה מנצ׳סטר.״ אביב ואני צעקנו יחד.
״אוייש, את והטעם הרע שלך בקבוצות.״ אמרתי.
״הטעם שלי רע?״ שאלה בפליאה.
״אלא מה?״ שאלתי ברטוריות. ״תסתכלי, זו קבוצה אמיתית,״ הצבעתי על מנצ׳סטר.
״ברור.״ אביב גלגלה עיניים.
״רואים שאת לא מבינה כלום בכדורגל. כמו אח שלך.״ התגריתי בה.
״אם אליאור היה שומע את זה, בדוק היה מעיף אותך מהחלון.״ היא הצביעה על החלון אשר נמצא בסלון.
״אז מזל שרק שנינו כאן.״ חייכתי חיוך מתגרה.
עם כמה שאליאור ואני חברים טובים ועד כמה שאני אוהב אותו הוא אף פעם לא ידע לעודד את הקבוצה הנכונה.
״מזל… אני לא בטוחה שזו המילה.״ היא ענתה.
לפתע הפלאפון שלה צלצל, היא העיפה מבט במסך, התעלמה והניחה על השולחן.
״מתקשרים אלייך.״ אמרתי.
״זה לא חשוב.״ השיבה ביובש.
הפלאפון המשיך לצלצל, התיישבתי בקצה הספה, רכנתי אל השולחן, ניסיתי לפענח את זהות המתקשר. זה היה ליאב. ״לא יפה לסנן את החבר.״ אמרתי בגיחוך.
״יעבור לו.״ ענתה ביובש כשמבטה מוסט לכיוון המשחק ששודר בטלוויזיה.
הפלאפון המשיך לצלצל ללא הרף. ״אני חושב שאולי כדאי שתעני.״ אמרתי לה, היא הביטה בי בהרמת גבה. ״בכל זאת… אולי זה חשוב.״ הסברתי.
״בשבילי לא.״ ענתה בקרירות.
״אביב,״ קראתי בשמה.
״די נו, למה לדבר על ליאב כשמשודר משחק כל כך מדהים בטלוויזיה?״ שאלה ברטוריות.
למעשה, היא צודקת. אם לומר את האמת, אני שמח שאביב פה. גיליתי בה צדדים חדשים, גיליתי בעצמי צדדים חדשים בזכותה. אבל, מאז שאביב הופיעה מחוץ לדלת הרגשתי שמשהו לא מתנהל כשורה ועכשיו אני יודע שצדקתי. 
״טוב, זה הספיק לי.״ כיביתי את הטלוויזיה.
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ אביב החלה לצעוק.
״אני רוצה שתספרי לי מה קורה.״ הגברתי את קולי.
״לספר לך מה קורה?״ שאלה בעצבים.
״כן, תספרי לי מה קורה. כבר שעתיים אני מרגיש שעובר עלייך משהו וזה משגע אותי.״ צעקתי.
״אוקיי, רוצה לשמוע את האמת אני אספר לך אותה.״ היא ענתה.
״המכה החמודה הזו על היד שלי,״ היא הצביעה על ידה החבולה. ״את זה עשה החבר המושלם שלי, שבמקרה משתמש בסמים מאחוריי הגב שלי.״ היא סיפרה.
באותו רגע הייתי המום, לא האמנתי למה שאביב סיפרה.
ליאב? סמים?
״את… את צוחקת נכון?״ שאלתי בגמגום.
״אני נראית לך כמו אחת שצוחקת?״ שאלה.
״אני לא מאמין, איזה בן זונה.״ סיננתי מבין שיניי בעצבים. 
לומר את האמת, הדבר שהכי רציתי לעשות באותו רגע הוא לפוצץ לליאב את הפרצוף. זה כאב לי. כאב לי שהיא הייתה צריכה לעבור את כל זה.
״זהו. סיפרתי לך, מרוצה?״ שאלה בעצבים.
לא עניתי. משכתי אותה אליי לחיבוק, היא מיד החלה לפרוץ בבכי.
״די, הכל בסדר עכשיו.״ ניסיתי להרגיע אותה .
״שום דבר לא בסדר.״ היא ייבבה.
״זה נגמר, אני כאן ואין סיכוי שאני נותן לו להתקרב אלייך שוב.״ קבעתי.
״אוף, למה החיים צריכים להיות כאלה דפוקים?״ ייבבה.
״יהיה בסדר. את פה, אני פה. אני אשמור עלייך.״ אמרתי ברוגע. אביב השעינה את ראשה על חזהי, ליטפתי את שיערה הארוך והחלק כקרשים.
ניסיתי לשדר לאביב שאני רגוע, אבל בתוכי בערתי מעצבים.
״דורי,״ אביב שברה את השתיקה.
״ממ…״ המהמתי.
״תבטיח לי שלא תספר לאליאור שום דבר.״ היא ביקשה.
״אביב, אני…״ התחלתי לומר.
״יש לאליאור מספיק בעיות משלו גם ככה.״ היא התחננה.
בדבר אחד היא צודקת, אליאור מאושר עכשיו הדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה בעיות, גם ככה לא חסרות לו בעיות משלו.
אבל עדיין אני מרגיש שאני לא יכול לשבת באפס מעשה. אני חייב לעשות משהו. הבן זונה חייב לקבל את מה שמגיע לו.
״בסדר, לא אספר.״ נאנחתי.
״תודה.״ היא חייכה, החזרתי לה חיוך.
מבפנים הרגשתי שאני מתפוצץ, רגל שמאל שלי התחילה לרעוד מעצבים, כל כך עצבן אותי שדבר כזה בכלל קרה.
״דורי,״ אביב העירה אותי ממחשבות.
״כן?״ הסטתי את מבטי אליה.
״אני שמחה שסיפרתי לך.״ היא אמרה.
״גם אני שמח.״ חייכתי. ״ותזכרי, שלא משנה מה, אני תמיד אהיה שם בשבילך.״ הזכרתי.
״אני יודעת.״ היא חייכה.
שמחתי לראות שאביב סומכת עליי. אני יודע כמה קשה היה לה לספר לי את זה.
שנינו הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים, מחיתי עם אגודלי עוד דמעה שעמדה בעיניה, הנחתי את ידי על לחייה.
היא הקריבה את פנייה לפניי, עשיתי את אותו הדבר. שפתינו ריפרפו זו על זו ותוך שניות אחדות שנינו נסחפנו לנשיקה.