רסיסים|פרק 2|

נשארתי לשבת על האדמה כמה דקות ארוכות עד שהחלטתי לקום ולקחת את התיק שלי ולהתקלח כי לברוח מפה? לא יהיה בזמן הקרוב.
"אלינור?" אביטל צצה משום מקום.
"רק אלי" נאנחתי.
"עדיין לא התקלחת? מה את עושה פה?"היא חייכה והסתכלה על ידי.
"הכל בסדר? מה? נפלת?" היא לא הבינה איך אני כל כך מלוכלכת מהבוץ.
"כן, אני חושבת שהפעם באמת אלך להתקלח" עקפתי אותה והתקדמתי לכיוון החדרים.
נכנסתי לבניין וצעדתי במסדרון, מחפשת בין הדלתות שלט עם השם שלי, שאדע ששם חדרי.
הרגשתי רע, רע שבגללי אביב נעצר ומי יודע מה יעשו לו בפנימייה הזאת, הרגשתי רע שלא צעקתי שזאת אני, שהייתי עד כדי כך אנוכית מכדי להגיד משהו.
מצאתי את חדרי, נכנסתי ואפילו לא שמתי לב לאיך החדר נראה, פתחתי את התיק, הוצאתי בגדים נקיים וכלי רחצה, וישר נכנסתי למקלחת.

"אלינור?" שמעתי את קולה של דר.
"אלי" לחשתי בצרידות, בקול עייף.
"אני מצטערת שהערתי אותך פשוט חשבתי שלא תרצי לפספס את ארוחת הערב" הסתכלתי עליה, ראייתי מטושטשת מהשינה.
"למה כולם כל כך מצטערים פה?" אמרתי בקול מרוגז והתיישבתי על המיטה, כנראה שנרדמתי עליה אחרי המקלחת.
"למה את מתכוונת?" היא צחקקה והתיישבה לידי.
"כולם כל כך נחמדים פה!" קולי היה מזועזע, "זו לא אמורה להיות פנימייה לעבריינים או משהו?" עצמתי עיניים, מתאוששת מהשינה.
"את תראי כבר מה המקום הזה יעשה לך" היא נגעה ברכות בכתפי ומיד לאחר מכן קמה, "יאללה בואי לאכול" היא הושיטה לי יד ושתינו קמנו ויצאנו מהחדר.
"בערבים מותר להסתובב בלבוש חופשי, איך בימים אסור, אז מחר תהיי חייבת ללבוש את תלבושת האחידה,בסדר?" היא אמרה במתיקות כזו שעשתה לי להקיא.
הנהנתי והמשכתי ללכת לצידה עד שהגענו לחדר אוכל.
החדר אוכל היה קטן, הריח ממנו היה ריח נעים, ריח מגרה, ריח של אוכל ביתי, המון זמן לא אכלתי אוכל ביתי.
היה שולחן אחד ארוך ומצדדו בערך חמישה עשר כסאות, כנראה הפנימייה הזאת ממש קטנה.
חיפשתי את אביב בעיניים, אך לא מצאתי אותו והייתה לי תחושה לא טובה לגביו.
לקחתי צלחת, נגשתי לדלפק האוכל ובחרתי לי כל מיני מטעמים שהיו נראים באמת טוב, כנראה הפנימייה הזאת לא עד כדי כך מוזנחת.
"מישהי פה רעבה" שמעתי את דור הזה אומר ברגע שהתיישבתי ליד דר, בקצה.
"יש בעיה?" נשענתי על השולחן, מפנה את ראשי אליו.
"הוא צוחק" מישהו אמר לפתע, שמתי לב שהוא יושב מולי, לא שמתי אליו שהיינו במועדון, היו לו פנים של בן אדם טוב, עיניו הירוקות כזית העידו על כך ושיערו החום הנוטה הצידה הוסיף לזה.
"טל" הוא חייך אליי ולקח ביס מהתפוחי אדמה.
לא יודעת למה אבל הרגע הזה הביך אותי, אז פשוט השפלתי את מבטי.
"אאוצ'" הוא אמר לפתע והרמתי את ראשי במהירות.
"מה?" לא הבנתי מה פשר המילה.
"לא יודע, מנומס בדרך כלל לענות בחזרה" הוא בחן אותי.
"מי מחליט מה מנומס?" הרמתי גבה.
"אחד אפס" הוא צחק וחייכתי, הוא היה בסך הכל נחמד.
נפתחה הדלת לפתע וכולם הסתכלו לעברה, אביב נכנס, הוא לבש חולצת וי המדגישה כל שריר בגופו ומכנסי ג'ינס בהירים, הוא הזיז לי משהו בלב ואני לא יודעת למה.
אביטל קמה פתאום מהכיסא והתקדמה לעברו, כולם מסתכלים עליהם.
"שוב? שוב אביב?" היא התקדמה לעברו ודחפה אותו בכתפו.
הוא גירד בשערו, עבר אותה והתקדם לדלפק האוכל.
היא הלכה אחריו במהירות, הרימה את ראשו בעזרת ידה ונגעה בסנטרו, "הי! הי!" הוא התנגד לה אבל היא הצליחה להחזיק אותו.
"תסתכל עליי" היא הסתכלה לו בעיניים ועיניה זהרו.
הוא לא דיבר, גם היא הפסיקה לדבר ברגע שקלטה כולם נועצים בהם מבטים,"לא פה" היא אמרה וגררה אותו החוצה, שהוא עם הצלחת בידו, ברגע שהם יצאו- כולם חזרו לאוכל והמשיכו לדבר.
"מה..מה..מה הקטע שלהם? נגסתי בשניצל, ושאלתי את טל.
הוא הרים את מבטו אליי היישר מהצלחת "אין קטע" הוא אמר בקרירות פתאומית והמשיך לאכול.
"אוקיי, סליחה!" אמרתי בציניות.

"לא..סליחה פשוט שונא את כל הקטעים האלה פה, מבינה?" הוא הסתכל לי מוזר בעיניים. באותו רגע הבנתי שהוא באמת בן אדם טוב, איכותי.
"הו לא לא לא! גם אני! שלא תבין לא נכון, זה הדבר האחרון שמעסיק אותי" התנצלתי בפניו, אני באמת לא נוהגת להתעסק בזה, אבל לא יודעת למה, פתאום זה קצת הפריע לי.
"אז אני מניח שעכשיו זה אחד- אחד" הוא חייך וחשף שיניים לבנות, עד שקלטתי חתיכה מהסלט על שיניו והתחלתי לצחוק בקול, זה היה מראה מגוחך ביותר.
"מה?" הוא צחק ביחד איתי.
לא הצלחתי לנשום מרוב צחוק, במיוחד שהוא היה נראה כל כך תמים, רק סימנתי לו שעל שיניו יש משהו.
"אהה" הוא נגע בשיניו"קורה לי הרבה" הוא צחק.
ואז הוא עשה כל מיני פרצופים מוזרים ומצחיקים כאלה שחושפים את השיניים שלו בכוונה, הרבה זמן לא צחקתי ככה, הוא צחק מהצחוק שלי.