הנסיכה המתה: פרק ראשון חלק ב’

זמן הסגירה הגיע, והגיעה גם הזמן בו אני צריכה לפנות אל ג'ייקוב.
הבטתי בו, מרים את הכוסות ומסדר כיסאות, ולא יכולתי שלא לחשוב, אפילו אם רק לרגע, איך זה יהיה להיות מאורסת איתו, אך למרות שזה היה יכול להיות נחמד, אין שום סיכוי שהפנטזיה הזו תוכל להיות אמיתית.
"מר הירש?" שאלתי, קולי רועד מעט, ואך מלבד זאת אני איתנה כסלע, אני מניחה שכבר התרגלתי לכול ההקנטות והקללות, בימים הראשונים עוד רעדתי כעלה נידף, אך עכשיו, עכשיו זה כמעט ולא משפיע עליי.
"אמרתי לך כבר מאות פעמים לקרוא לי ג'ייק, מיס ריין." הוא אמר, וחייך קלות אליי, היה קשה לחשוב שאדם נחמד ומנומס כמוהו ינהל מקום שכזה, אך הוא מנסה לעשות את הטוב ביותר עם הקלפים שחולקו לו בחיים, משהו שאני מעולם לא עשיתי.
"ואני אמרתי לך לקרוא לי רוזי, אך נראה כי איש מאיתנו לא יקבל את מבוקשנו." אני אומרת וצל של חיוך על פניי, הוא נראה כמעט מאוכזב כאשר איני מחייכת, אך אני כבר מזמן לא חייכת, העולם הזה, הוא אינו מקום לחיוכים, הוא אינו מקום לדבר מלבד עצב וכאב.
"תקשיבי, מי- רוזי," הוא אומר ועצור את עצמו רגע לפני שהוא קורה לי מיס. "אני צריך לבקש ממך משהו." קולו רועד מעט והוא אינו מביט בעיניי, לא חשוב כמה המצב היה גרוע, הוא תמיד הביט בעיניי, כך שלא יכולתי אלא להניח כי הוא עומד לפטר אותי.
"אני מצטער על כך שקראתי לך ארוסתי מקודם-" הוא עצר, לא בטוח כיצד להמשיך, עיניו היו ממוסמרות לרצפה."אבל, האם תהיי מוכנה להיות," הוא עצר שום ונענע את ראשו, כאילו זה הדבר המטופש ביותר שהוא העלה אי-פעם על דעתו.
"האם תהיי מוכנה להיות ארוסתי?" הוא שואל לפתע לאחר מספר דקות של שתיקה רועמת.
לא יכולתי לענות לו, עצם המחשבה על השאלה שהוא שאל גרמה לי לחשוב שאני מדמיינת, ואולי חולמת, אבל בשום דרך לא יכול להיות כי זה באמת קורה.
"סליחה?" אני שואלת, ולרגע, אני אפילו לא בטוחה אם אמרתי בקול את השאלה, או שרק חשבתי שעשיתי זאת.
"הוריי, הם רוצים לקחת את פונדק ממני, אומרים שהוא מפריע לי במימוש חיי, ואת יודעת, אם נהיה מאורסים, איש בפונדק לא יפריע לך, אפילו השיכורים ביותר." הוא פשט ממלמל מתוך לחץ עכשיו.
"אתה בטוח שאתה לא שיכור?" אני שואלת ומניחה את ידי על הלחי שלו, מנסה לגרום לו להרים את עיניו אליי.
"למה?" הוא שואל ועיניו הכחולות קודחות חור בעיניי, הוא לא אומר דבר פשוט מחכה שאני אענה.
"בגלל שאף אדם פיקח לא יציע להיות מאורס לי, אפילו לא בצחוק." אני עונה ומסתובבת ללכת, אני חושבת שזה משחק, אבל אני לא קולטת מה המטרה שלו.
החצאית שלי נתפסת במשהו, אך אני לא שמה לב עד שאני שומעת את צליל הקריעה.
אני נאנחת, זאת הייתה אחת מהחצאיות הכי טובות שלי, הצבע שלה דהה כבר מזמן, אך הבד עדיין היה שלם וחזק, טוב, לפחות עד עכשיו.
"יש לי שאלה." הוא אומר מאחוריי ואני יכולה להרגיש בנשימתו שולחת צמרמורת במורד גבי.
"האם זה יהיה כל-כך גרוע להיות מאורסת לי?" היה משהו עצוב בעיניו, כמו כלבלב שנזרק לרחוב ואיש אינו רוצה בו עוד.
"לא, אבל יום אחד, אתה תתחרט על זה." אני אומרת בשקט, מנסה לגרום לו לחשוב בהיגיון.
"למה?" לפעמים, נראה לי שזו המילה היחידה שהוא מכיר.
"בגלל שיום אחד, אתה תמצא מישהי שתאהב ותרצה להתחתן איתה, וכול העניין הזה, יכול להרוס את זה." אני עונה לו, ומנסה לא להביט בעיניו למרות שהוא סובב אותי לכיוונו.
"אם אני לא אעשה משהו עכשיו, אני עשוי לא לחיות עד הרגע אותו את מתארת." הוא אמר בשקט, ואני יכולה לראות זאת בעיניו, את הרצינות של כוונותיו.
"למה אני?" השאלה מפלטת מתוך פי לפני שאני מספיקה לעצור אותה, השאלה עוד תגרום לו לחשוב שאני שוקלת את הצעתו, דבר שאני עושה, אך הוא לא אמור לדעת זאת.
"בגלל שאני לא יכול לחשוב על מישהי טובה יותר, מלבד זאת, כך לא רק אני ארוויח, אלא גם את." הוא אומר ואוחז בידי, כאילו פוחד שאני אברח, אבל אני לא אברח, משום שאין לי לאין לברוח.
הוא רואה בשתיקה שלי סימן להמשיך, שאולי הוא עוד יוכל לשכנע אותי להסכים.
"אם נתחתן, את לא תהיי לבד יותר, יהיו לך אותי ואת המשפחה שלי, את לא תצטרכי להיות בודדה יותר לעולם," הוא עוצר לשנייה, מסתכל על פניי, וממשיך. "הפונדק, הוא יהיה של שנינו, ואני אמצא מישהי שתחליף אותך כמלצרית, ואת לא תצטרכי להתמודד יותר עם לקוחות ושיכורים." הוא אומר ומשהו נואש מופיע בפניו ככול שהוא ממשיך לדבר, כאילו הוא ממש מפחד מהרגע בו אני אגיד לו לא.
"בסדר." אני אומרת לפתע, ומסתובבת ממנו.
"מה?"הוא שואל, הוא כל-כך מופתע שהוא אפילו לא שם לב שהוא הלך אחרי ותפס בידי.
"אמרתי שאני מסכימה." הסברתי לו ושחררתי את ידי, הוא נראה כמו ילד בחג המולד, כאילו הוא בדיוק קיבל את מה שרצה, אך משום מה, משהו עדיין נראה לי מוזר, משהו אמר לי, שאני אתעורר מחר בבוקר ואגלה שדבר מזה מעולם לא קרה.