אבודה⭐️ פרק 5

פרק 5
ראשי הוטח בחזה של מאקו ולא הרגשתי דבר. התהפכתי ובסקירה קצרה הבנתי שרגלי מדממת, ידי חתוכות ושרוטות וכף רגלי בתנוחה בלתי טבעית. נאנחתי. הכאב לא איחר להגיע אך לא היה לי אכפת. גררתי את עצמי לישיבה ובהיתי במאקו. רגליו וידיו היו שרוטות, חתוכות והכל דימם, אך לא ראיתי משהו רציני. הרמתי את ראשו בידי והבחנתי בזרזיף של דם זולג קלות מראשו.
״לא..״ מלמלתי. מה עושים? מאקו היה יודע. ״מאקו!! תתעורר!״ התחננתי. ראיתי את הבית במרחק קילומטר בערך, מזל שהאורות דולקים. ״טוב. תצטרך לעזור לי קצת״ פניתי לחזה של מאקו אשר נע מעלה ומטה. לפחות זה. ניסיתי לקום לעמידה. כאב חד עבר בכף רגלי. עצמתי את עיני בחוזקה. ״מאקו.. מאקו..״ ניסיתי להעיר אותו. בדקתי אם הפלאפון שלו היה בכיס. לא. לא טוב. להרביץ לו? להרים את רגליו? מה עושים במקרים כאלו? נאנחתי. לבד בהרים, רק קילומטר מביתי כמעט בחושך מוחלט, בלי פלאפון, פצועה, ומאקו.. מאקו.. צרחתי צרחה ארוכה לאוויר הלח והחמים. הרגשתי יותר טוב, אבל מאקו נשאר באותו המצב. הנחתי את ראשי ליד חזהו של מאקו, בכדי לוודא שהוא נושם. כמעט ונרדמתי.
״זואי? מה את עושה פה?״ קול נשי גבוה פילח את הדממה.
״גברת דיין? מה.. מה את עושה פה?״ הופתעתי. גברת דיין חייכה.
״את יודעת מה, זה יהיה הסוד שלנו.״ קולה המזויף במתיקותו זימר. אלה דיין הייתה אחת מהשכנים היותר קרובים שלנו. היא הייתה האישה המזויפת והרכלנית ביותר שהכרתי ושנאתי כל סנטימטר בוגדני שבה. למה בוגדני? חוץ מלשקר, לרכל, לצחוק על אחרים וליהיות מזויפת ביותר, היא הייתה בוגדת בבעלה עם גברים שונים באופן קבוע. שערה הכתום והמסולסל וקולה המתקתק משכו גברים רבים, דבר אשר לא הבנתי מעולם. בנוסף, היא התעקשה שאקרא לה ׳גברת דיין׳. את שמו של בעלה, בניגוד לכל דבר אחר השייך לו, שמרה.
״תעזרי לי.״ הצבתי את התנאים. ״תעזרי לי ואני לא אגלה מה קורה אצלך כל חמישי בערב. ואת לא מגלה לאף אחד מה קרה פה. מובן?״ היא הנהנה באי נוחות. קמתי בזהירות נמנעת מכאב מיותר. מאקו עדיין נשם ואלה עזרה לי לעמוד. נשכתי את שפתי כשהכאב פילח את רגלי פעם נוספת. ״תעזרי לי לסחוב אותו״ הוריתי לה. היא הנהנה בעצבנות והרימה אותו. כשאני נשענת על כתפה האחת ומאקו על השניה, דידתה ׳גברת׳ אלה דיין לביתנו. כעבור כשעה הגענו לדלת הבית והנחנו את מאקו באמבטיה. אלה הסתלקה מיד. קראתי בשמו של מאקו והדלקתי אל הברז. שטפתי אותו היטב וניקיתי את פצעיו. לבסוף הוא התעורר. צעקתי את שמו.
״זואי.. זואי. זואי!״ הוא תפס את ידי. ״די.״ הוא הביט לעיני ואמר בקול סבלני: ״שקט. מה קרה אחרי שנפלנו? את בסדר? את עדיין לגמרי שיכורה?״
״לא יודעת״ חייכתי חיוך טיפשי. ״זה היה כל כך כיף!״
״לא!! זואי! צאי מזה.״ הוא נאנח ונשען אחורה.
״צוחקת.. אבל מה חשבת לעצמך שכמעט מתת?! כל כך דאגתי!״
״סליחה אמא..״ הוא צחק. הבעתי השתנתה לרגע. כמה זמן שלא נאמרה המילה ׳אמא׳ בבית הזה. הוא החליף נושא בראותו את מבוכתי. ״אז את לא שיכורה מתה. מה קרה כשנפלנו?״
״אממ..״ היססתי. ״אני לא בדיוק יודעת. איבדת את ההכרה ונעצרנו בערך קילומטר מהבית. אלה עזרה לי לסחוב אותך.. והרטבתי אותך כדי שתתעורר.״ אמרתי. הוא הביט בי, מאוכזב, כאילו עשה משהו שגוי.
״סליחה שהשארתי אותך לבד בזה..״ הוא אמר. אמרתי שזו לא אשמתו והוא שאל אם אני בסדר.
״כן.. כן אני חושבת שאני בסדר אבל הרגל שלי קצת התעקמה.. אבל זה לא רציני״ היססתי. לא רציתי שירחם עליי. אני שונאת שמרחמים עליי, זה גורם לי להרגיש דרמטית וחסרת אונים, כמו אלה. הוא קם, בגדיו קרועים מעט וספוגים במים, אך לא מדמם. ׳יותר טוב׳ חשבתי. ישבתי על רצפת האמבטיה, רוצה לקום. רוצה להראות שאני חזקה. הוא נתן לי יד וקמתי. כאב חד הבזיק בקרסולי. צלעתי, נשענת על מאקו. הוא הנחה אותי לספה וישב איתי. ישבנו שם, חושבים בליבנו את מה שלא רצינו לשים במילים, והוא בהה ברגלי.
״מה?״ התעצבנתי.
״נצטרך רופא בשביל זה״ הוא פסק, קם מהספה לעבר המטבח. ״קפה?״