בכל מקום באף מקום – פרק 7

אני מסתכל על המפית הלבנה, עשרה מספרים שחורים כתובים עליה.
זה משבוע שעבר, מאותו הבר שהייתי בו.
עם הברמנית האמיצה, או הכל כך טיפשה…
עדיין לא החלטתי את דעתי עליה.
היא הביאה לי את מספרה.
אני יושב על הספה, מאחורי המפית נחה התמונה שלה.
זה כואב, וזה שורף לי מבפנים.
איך שוב כל דבר קטן בדירה מזכיר לי את מבטה העדין.
במיוחד מסגרות התמונות שמכסות את הקירות.
קירות מלאים כאב, סיוטים שממלאים לי את הלילות.
אני נאנח לרקע תמונתה, עינייה נעוצות בעיניי דרך המסגרת הלבנה.
אני מקמט את המפית וזורק הצידה.
לא יכול לחשוב על אף בחורה אחרת כרגע.
ולמרות שהזמן עבר לו, אני לא הצלחתי להתגבר…
ולמרות שהזמן עובר לו, אני רוצה לשוב לראות את מבטה יותר ויותר.

מבטי תקוע על הזכוכית השקופה, דמותי משתקפת במעומם לרקע תמונתה.
אני כל כך מתגעגע, אל הצחוק המתגלגל.
אל היופי העדין, לכך שהיא הייתה כל כך מסתורית.
אני מתגעגע לאיך שהייתי מתמסר אליה, נותן את כל כולי למענה.
ושפתייה המנשקות היו בשבילי המטרה.
הייתי עושה הכל כדי לגרום לה לחייך, לצחוק…
הייתי מכור.
כל דבר שבה… גרם לי להתמכר אליה יותר ויותר.
סם מתוק ויקר מפז.
שעכשיו נגמר.