גינת הצללים, פרק 27- הם נראים, הם סובלים

"בריידי, מה אתה עושה כאן?" שאלה קלארה בהפתעה, מתעלמת מבני האנוש המבולבלים.
"באתי לעזור," הוא חזר על עצמו, בוהה באוויר.
"למה בכלל?" ג'ק נשען על הספה בעניין.
"כי אוליבר באחריותי, ואני חושב שאני לא אצליח לבד. אתם גם ככה על אותו המקרה, אני לא רואה סיבה למה לא לשתף פעולה. בכל זאת, ג'ק, למה אתה עוזר? אתה לא אמור לעבוד נגד קלארה?"
"אני בחור טוב, אל תדאג."
ברנדון כחכך בגרונו, מסב את תשומת ליבם של המלאכים. "אכפת לכם לתת לי הסבר?"
"כן, כמובן." בריידי לא הביט בברנדון, או בשום דבר בעצם. "באתי לעזור לכם בעניין אוליבר."
"על מה אתה מסתכל?" שאל ברנדון, ובריידי נענע בראשו.
"בריידי עיוור, ברנד." אמרה קלארה בשקט כלשהו.
ברנדון נתן לאנני ולוקיאנו הסבר מהיר ממה שהוא הבין.
"ורק שתדע, בריידי, אחד מהם הוא קורא."
"אני מתאר לעצמי, אם אחד מהם הוא פורטל… אבל למה הוא מתרגם אותנו, שוב?"
"כי רק אני שומע אתכם?" הציע ברנדון את המובן מאליו.
"למה שלא תזריק לנו דם?"
ברנדון, קלארה וג'ק הביטו בו בבלבול. "להזריק לכם דם?"
"כן, כשדם של פורטל עובר בוורידים של מלאך המלאך הופך לנראה לבני אנוש כל עוד הפורטל בתפקיד שלו. לא שמתם לב שאם אתם נוגעים בו רואים אתכם?"
"אתה צוחק, כן?" שאל ג'ק בגבה מורמת.
"לא, אמ… ברנדון, נכון? אתה יכול לתת לי בבקשה יד?" שאל בריידי ומתח את ידו קדימה.
ברנדון היסס, אבל קם ונגע בידו של בריידי.
אנני ולוקיאנו שניהם קפצו בהפתעה קלה אחורה. "ברנדון, אני רואה אותו…" מלמל לוקיאנו.
בריידי חייך חיוך ניצחון קטן. "אין צורך להודות לי."
"וזה יעבוד עם כל מלאך שאני אגע בו?"
"כן."
"אז למה להזריק לנו מהדם שלו?" שאלה קלארה בשוק קל.
"אתם רואים, אנחנו צריכים שתא חי שלו יהיה עלינו. הדם שלו ימשיך איתנו ויתמזג עם שלנו, וככה תמיד יהיה לנו מגע עם חלק ממנו. שיער, למשל, זה תא מת. אפשר עור, אבל זה די מגעיל וקשה נורא להעביר, ככה שדם במזרק זה בשבילנו. כמובן, בתנאי שאתה מסכים."
ברנדון החליף מבט עם אנני ולוקיאנו. "זה… יעזור לנו, אני חושב."
"יופי. ג'ק, מה הסיכוי שאתה מוצא כמה מזרקים בכנסייה הקרובה?"
"למה יש מזרק בכנסייה?" שאל לוקיאנו בבלבול.
"הכנסיות בימינו לא מודעות לזה, אבל יש בחלק נסתר אחד של הכנסייה."
ג'ק נעלם, כנראה אל המזרקים. קלארה התקרבה אל ברנדון בחשש. "אפשר… שאנני תראה אותי?" היא שאלה, וברנדון הושיט את ידו כמציע אותה.
קלארה נתנה את ידה לברנדון בחשש קל, והביטה באנני. "אתם רואים אותי?"
"ק-קלארה?" גמגמה אנני, וקלארה הנהנה חזרה. "נעים להכיר אותך."
"גם אותך, אנני." הן חייכו טיפה אחת אל עבר השנייה. "אולי נמשיך, עד שג'ק יחזור?"
"כן, כמובן. כבר סיכמנו, אפשר לומר."
"ועל מה סיכמתם?" שאל בריידי בהתעניינות.
"אנחנו נציע למקסימיליאן נשמה."
בריידי גיחך. "הוא לא רוצה נשמות, זה בזבוז של זמן."
"אני לא רואה אותך מוצא משהו יותר טוב…" מלמל לוקיאנו בזעף.
"זה קשה. יהיה יותר קל להשיג להב ולהרוג אותו."
"וזה ישחרר את אוליבר?"
"הנשמה שלו אמורה להגיע לגן עדן. אולי לגיהנום, אבל זה תלוי בו."
"אבל אנחנו רוצים שהוא יהיה חי," אמר לוקיאנו במהירות. "אני לא חושב שאנחנו מסוגלים להרוג אותו בכלל."
בריידי נאנח. "תגלו על העבר שלו ותמצאו מה יכול להיות שהוא ירצה. אני מכיר דבר אחד, אמנם, אבל אני לא חושב שזה אפשרי מדי."
"ומה בדיוק הדבר האחד הזה?"
"זה סיפור ארוך, ולנו אין זמן. ג'ק חוזר בעוד שלוש שניות."
ובאמת, לאחר שתי שניות וחצי, ג'ק הופיע עם מזרקים ריקים וגדולים.
"אז… עושים את זה?" שאל ג'ק, וברנדון הנהן. "איך זה שלא ידעתם על האפשרות הזו?"

ברנדון החיוור ישב על הספה. הוא נראה מותש וניכר שהוא היה זקוק למנוחה עם כל הדם שאיבד בתהליך.
לידו ישבו המלאכים ושפשפו את הווריד שלהם. ניכר היה עליהם שהם סובלים, וזה לא פתיע בהתחשב בכמות הדם שלהם שמאיימת לפוצץ אותם מבפנים.
"הייתי צריך להזהיר אתכם, זה כואב להחריד. זו לא רק העובדה שיש לנו כרגע יותר מדי דם, זה גם כואב בגלל שהדם שלו מורכב אחרת משלנו ולוקח לזה זמן להתאחות."
"פעם אחרונה שאני סומך על יונים…" מלמל ג'ק בכאב. "ברצינות, שום דבר חוץ מצרות."
לוקיאנו ואנני חלקו את הכורסה. לוקיאנו קרא בספר שלו בעוד אנני חקרה את המלאכים במבטה. "אולי כדאי שניתן לכם לנוח?"
עיניו של ברנדון היו עצומות, כנראה הוא נרדם.
"אני חושבת שזה רעיון טוב. מחר נבוא הנה, נראה לי, נמשיך. כרגע אני לא יכולה לחשוב, אני מרגישה וורידים במוח."