משחק אסור- פרק 7 (ליז)

השבועות חלפו להן ונכנסנו לחודש אפריל הנעימה. אבי התנצל בפניי על הסטירה אבל לקח ממני את המכונית לחצי שנה בגלל הקעקוע, ג'וליה פייסה בין ניק לאבא שלי והכול נמשך כרגיל באחוזת אוונס-ברנדון חוץ מדבר אחד: ניק התחיל לשמור ממני מרחק. הייתי נוסעת איתו בבוקר לבית הספר מכיוון שכבר לא היתה לי מכונית לבדי, אבל בקושי היינו מחליפים כמה מילים. הוא התחיל להסתגר יותר בחדרו כשהיה בבית ובקושי הייתי רואה אותו מחוצו אלא אם כן בארוחות ערב. כשהוא היה רואה אותי בסלון או במטבח, הוא היה עובר לחדר אחר כדי לא להיות איתי באותו חדר. בבית הספר הייתי רואה אותו עם ג'יי וברודי אבל הוא לא היה ניגש אליי כמו שהיה עושה בעבר והוא בקושי זרק לעברי מבט כשעברתי לידו.
לא הבנתי מה קרה, למה הוא התרחק ממני בצורה כזאת? האם זה קשור לערב ההוא? האם הוא הבין שרציתי שינשק אותי ונבהל מזה שאני מרגישה ככה כלפיו או שאני רק פרנואידית?
מה שעשה את כול העניין להרבה יותר גרוע זה שקנדל התחילה לצאת עם ניק והייתי יושבת איתה כמעט כול יום ושומעת על ההרפתקאות המיניות שלהם וצוחקת איתה כאילו אני נהנית מהדיבורים על שניהם.
יחד עם כול העניין של ניק שהעיק עליי ועל מצב הרוח שלי, אנדרו התחיל לעשות צעדים כלפיי והזמין אותי לצאת כמה פעמים. יצאנו לפאב ולבתי קפה ונהנינו יחד; הוא נישק אותי כמה פעמים אבל לא העזתי להמשיך מעבר. רציתי לשכוח מניק ולשקוע בקשר עם אנדרו אבל לא הצלחתי לתת לאנדרו לעבור את המחסום הזה. ידעתי שבסופו של דבר אנדרו יתחיל להיות חסר סבלנות ויקטע את הקשר אם לא אתן לו משהו ולא רציתי שזה יקרה כי מאוד חיבבתי אותו.
יום לפני שסוף השבוע הגיע, אנדרו רצה לתת לי טרמפ הביתה אז ניגשתי לניק שעישן יחד עם ג'יי וברודי כדי להגיד לו שאלך הביתה עם אנדרו. ראיתי שיש לברודי חתכים על הפנים וחבורה גדולה וכחולה בעינו השמאלית; בזמן האחרון הבחנתי בבית הספר וגם אצל ניק שהיו על הבחורים הרבה פצעים משונים על הפנים ועל הגוף, כולם התחילו לחשוב שזה קשור ליום שישי שבו רוב הבחורים היו נעלמים בשעות המאוחרות.
"מה קרה לך?" שאלתי את ברודי כשהתקרבתי אל שלושתם.
"נפלתי…" הוא ענה בחיוך.
"אתם נופלים הרבה בזמן האחרון," אמרתי להם.
"רצית משהו?" ניק הביט בי.
"רק רציתי להגיד לך שאחזור הביתה עם אנדרו…" אמרתי לו. עיניו היו קרות ואדישות כשהביטו בי, ככה זה היה בשבועות האחרונים.
"בסדר…" הוא משך בכתפו והמשיך לעשן כשהוא פונה חזרה לחבריו וממשיך את השיחה שהיתה ביניהם.
עזבתי אותם והלכתי לאנדרו שחיכה לי במגרש החנייה בתוך מכוניתו.
"הכול בסדר?" שאל כשנכנסתי למכונית וטרקתי את הדלת.
"מעולה…" סיננתי בעצבנות. אנדרו התניע והתחיל לנסוע.
"רוצה לעשות משהו בערב?" הוא שאל.
"כן, בטח…".

בארוחת הערב ישבנו בחדר האוכל ואכלנו כשג'וליה פנתה אליי ושאלה
"מי זה הבחור שאני תמיד רואה אותך איתו?"
"אנדרו בלאד…" עניתי.
"אהה, של ג'ורג' וברברה?" היא אמרה בקול נלהב. "הוא בחור מאוד נאה! ממשפחה טובה…" היא קרצה אליי.
ניק פלט נחרת בוז.
"מה?" פלטתי לעברו ברוגז.
"מה?" הוא השיב כלא מבין.
"מה זה היה אמור להביע?" שאלתי אותו.
"שום דבר…" הוא משך בכתפו והמשיך לאכול באדישות.
"אם אתה רוצה להגיד משהו, אז תגיד אותו," יריתי לעברו. כול הכעס שאגרתי כלפיו התחיל להתפוצץ כמו זיקוקים.
"מה הבעיה שלך?" הוא הביט בי בעצבנות.
"הבעיה שלי? זה אתה שמתנהג כמו סנוב ומתנשא…מאיפה יש לך זכות לשפוט את אנדרו?" כעסתי.
"מי אמר שאני שופט אותו?"
"תעשה לי טובה…" מלמלתי.
"אתם בסדר?" ג'וליה קטעה אותנו בבלבול. אני וניק אף פעם לא רבנו.
"מעולה." אמרתי בנחישות. "אני יכולה ללכת? סיימתי לאכול." הוספתי. ג'וליה הנהנה וקמתי ויצאתי מחדר האוכל.
לא יכולתי לסבול יותר את הפנים של ניק, לראות אותו מתעלם מנוכחותי ומתנהג כאילו אני חסרת חשיבות. שנאתי אותו.
הסתגרתי בחדר והתכוננתי לפגישה שלי עם אנדרו; התאפרתי קלות ולבשתי שמלה אוורירית צהבהבה ופרחונית שהתאימה למזג האוויר, פיזרתי את השיער שלי על כתפיי ונעלתי נעליים שטוחות.
לקראת השעה 9 וחצי, הוא הגיע לאסוף אותי.
"את נראית טוב…" הוא אמר לי בחיוך כשנכנסתי למכונית שלו. הוא נשק לי ברכות ונסע. "את רוצה ללכת לאכול משהו?" שאל.
"אני לא רעבה…" עניתי.
"מה את רוצה לעשות?" שאל.
משכתי בכתפי.
"רוצה לחנות במגרש החנייה בשדרת בלית' ולדבר?" הוא שאל.
ידעתי ש"לדבר" זה בעצם "להתמזמז". מגרש החנייה בשדרת בלית' היה מקום פופולארי לתלמידי תיכון להתבודד בו.
"אם אתה רוצה…" עניתי והוא חייך בסיפוק ופנה לעבר השדרה.
במגרש החנייה היו כמה מכוניות חונות שהבחנתי בתוכם זוגות מתמזמזים; תמיד חשבתי שזה זול לבוא למקום כזה.
מי היה מאמין?
אנדרו עצר את המכונית במרחק מה מהמכוניות האחרות וכיבה את המנוע.
"אמרתי לך כבר שאת נראית טוב?" הוא הביט בי.
"כן," צחקתי.
"כי את נראית ממש טוב." הוא אמר ורכן לנשק אותי. הוא לבש חולצת טי שירט פשוטה עם מכנסי ג'ינס כהים.
שפתיו נישקו את שלי בלהט כשהרגשתי את לשונו מנסה להידחף אל שלי, פשקתי את שפתיי קלות כדי לתת לו אישור. ידיו היו מונחות על ירכיי והרגשתי אותן מרימות מעט את השמלה שלי ואת ידו מלטפת את ירכיי החשופות; הוא עבר לנשק את צווארי בלהט והתנשפתי כדי לשאוף קצת אוויר.
"רוצה לעבור אל המושב האחורי?" הוא שאל גם בהתנשפות. "יותר נוח שם…" הוא הוסיף בקול שקט.
הנהנתי ועברנו למושב האחורי. הרגשתי זולה, כאילו אני מוכרת את עצמי באחד הכיכרים, אבל חלק ממני רצה לתת לו לעבור לשלב הבא, רציתי לעשות משהו שידעתי שיעצבן את ניק. ידעתי שזה טיפשי ובתוך תוכי רציתי לעצור אותו אבל מצאתי את עצמי עוברת למושב האחורי…
אנדרו השכיב אותי במושב האחורי והרגשתי את כובד משקלו עליי; הוא המשיך לנשק את הצוואר שלי וידו האחת הרימה את השמלה שלי לגמרי וידו השנייה גיששה על שדיי. הוא חזר לנשק את שפתיי ובקושי הצלחתי לנשום.
"שנייה-" ניסיתי לעצור אותו. ידיו היו גסות מדי והרגשתי לפתע דחף לעצור אותו.
"מה?" הוא התנשף עליי אבל חזר לנשק את צווארי בפראות. היד שלו משכה את התחתונים שלי למטה ופחד גאה בי.
"תעצור-" אמרתי כשהרגשתי את ידו מגששת. הוא היה בוטה וגס מדי; נשיקתו היתה פראית ומגע ידיו היתה וולגארית. ניסיתי להדוף אותו ממני אבל הוא היה חזק מדי. ראיתי אותו פותח את מכנסי הג'ינס שלו
"ליז פשוט תירגעי-" הוא לחש אליי ושוב שפתיו מעכו את שפתיי כשרגליו בין רגליי, מרתקות אותי אל המושב כשידיו אוחזות בעוצמה את ידיי כדי שאפסיק להדוף אותו.
"תפסיק-" הרגשתי את דמעותיי על פניי ואת הפחד העצום בחזה שלי ובקושי הצלחתי לנשום. "אנדרו בבקשה-"
הרגשתי אותו בין רגליי ובשנייה אחת הוא דחף את עצמו אל תוכי. נאנקתי בפחד והרגשתי את הירכיים שלי נדרכות ומתכווצות; הרגשתי צריבה עזה כאילו מישהו חותך אותי בסכין. הוא דחף את עצמו שוב ושוב כשאני שוכבת מתחתיו מרותקת ובלי יכולת לזוז. ניסיתי לשחרר את זרועותיי ממנו ולהדוף אותו אבל רגליי סירבו לזוז. פחדתי שזה יכאב לי עוד יותר.
הדמעות הציפו את פניי כשהוא המשיך לגהור מעליי כשהוא דוחף את עצמו אל תוכי פעם אחר פעם. הרגשתי את נשימתו על פניי והרגשתי בחילה עזה. רציתי לצעוק ולצווח אבל שום קול לא יצא מגרוני.
לאחר כמה דקות הוא נאנק וגנח בקול רם ואז הוא הפסיק לזוז; הוא נשכב מעליי, ראשו על החזה שלי. הוא עדיין היה בתוכי ופחדתי לזוז. הוא המשיך להתנשם וגופו היה רפוי כעת. לאחר כמה רגעים שהוא שכב מעליי כשאני קפואה מתחתיו, הוא זז וירד מעליי והרים את מכנסיו; הזדקפתי והתרחקתי ממנו בתנועה מהירה. מחיתי את פניי מהדמעות.
"את בסדר?" הוא שאל אותי.
הבטתי בו ולא ידעתי מה להגיד.
"מה רצית שאעשה?" הוא שאל בקול צרוד מעט. "את מתחילה להתמזמז איתי ומדליקה אותי ואז מצפה ממני להפסיק? אצל הבחורים זה לא הולך ככה…" הוא חייך חיוך עקום.
לא אמרתי כלום.
"לא קרה כלום," הוא אמר שוב והרים את היד שלו אל פניי אבל נרתעתי מיד. "אל תתנהגי כמו ילדה קטנה…" הוא הוסיף למראה פניי המבוהלות.
"אמרתי לך להפסיק-" גמגמתי.
"תעשי לי טובה, את נמרחת עליי כבר כמה שבועות," הוא נחר בבוז. "מתגרה בי מההתחלה…"
"אני לא-"
"אל תהפכי אותי לבחור הרע הפה!" הוא נראה לפתע מעוצבן. "את רצית את זה בדיוק כמוני!"
שתקתי.
"אני אחזיר אותך הביתה…" הוא אמר בטון מריר. "הרסת לי את מצב הרוח…" הוא סינן, ואז חזר למושב של הנהג.
משכתי חזרה את התחתונים שלי ויצאתי מהמכונית מבלי להגיד לו מילה.
"מה את עושה?" אנדרו גלגל את החלון שלו למטה והביט בי ברוגז. "כנסי למכונית."
"לך לעזאזל-" אמרתי לו.
"ליז-"
"תעזוב אותי!" צעקתי.
הוא הביט בי בפנים כועסות והסתכל על המכוניות האחרות כדי לבדוק אם מישהו שם לב אלינו ואז אמר, "איך שתרצי-" ואז הוא התניע את המכונית והסתלק.
התיישבתי על אחת המדרכות ולפתע הבנתי שאני רועדת. היה רק בן אדם אחד שיכולתי להתקשר אליו כרגע, ורק אותו רציתי לראות ולהיות לידו.
הרמתי את הפלאפון שלי והתקשרתי אליו. ניק ענה בצלצול השלישי.
"אני צריכה שתאסוף אותי…".