הפרידה

הלנה התייתמה בגיל צעיר מאוד. אביה ואחיה הגדול נהרגו במלחמה הקשה כאשר היא נשארה לטפל באימה החולה שזמן קצר לאחר מכן נפטרה. היא עברה לגור בבקתה הקטנה עשויה עץ עם סבתה. החיים עבור הלנה לא היו קלים בלי גבר בבית. היא נאלצה להביא לבד עצים להסקה, לשאוב מים מהאבר ולהאכיל את חיות החווה. סבתה הבטיחה לה שכאשר היא תנשא חיה היו קלים יותר וסוף סוף תוכל היא להנות מהם.
הלנה התכוונה להנשא לבחור צעיר שעזר לה פעם במלאכות הבית. הוא חבט למענה עצים ולאחר שהתידדו הוא הציע לה להנשא לו.
"בחורה צעירה לא יכולה לשרוד כאן בלי בעל," הוא אמר לה, "מי יגן עליך? את יודעת שיש שודדים רבים בסביבה, שמחפשים בחורות צעירות ויפות כמוך? יהיה לך גם קשה להתפרנס בלעדי".
הלנה ידעה שהיא חייבת להנשא לו. אף אחד מתושבי הכפר לא ראה בנות לא נשואות בעין טובה. הם אמרו לה שבקרוב תעבור את גיל הנישואים ואף אחד לא ירצה אותה אחר כך. ולדעתם, אין דבר גרוע מזה.
אך זאת לא הייתה החלטה קלה להלנה. היא הבטיחה להוריה שינכחו בחתונתה אך כעת הם מתים וזה הכביד עליה יותר מכל. היא התגעגע אליהם, כמובן והם היו הסיבה שנרדמה בוכה בלילות.
כל יום ראשון היא הלכה לכנסיה להדליק נר לכבודם. אותו יום הרגיש כמו כל יום רגיל. היא עלתה במדרגות לעבר הכניסה של הכנסיה. היא לקחה נר והדליקה אותו בקדמת הבמה. לאחר מכן היא חזרה לשבת על הספסל והתחילה להתפלל. לפתע התעופפה יונה לבנה ועמדה על הדוכן. הלנה הסתכלה מסביב, היא ראתה שאין כניסה שממנה תוכל היונה להכנס. בטח היונה נכנסה לכאן מקודם כדי לנוח, היא החליטה בינה לבין עצמה.
באותו לילה היא חלמה על אחיה, הם ישבו בקרחת היער והוא ניגן לה בגיטרה ישנה כפי שהוא תמיד עשה לה כאשר היא הייתה ילדה קטנה. הלנה התעוררה בוכה, נזכרת בזכרון הכואב. היא רצתה להתעלם מכך כי ידעה שהזכרון יכביד עליה להמשיך בחיה כפי שרצתה. כך היא תמיד הכחישה את רגשותיה כי חששה להפגע. היא לא ידעה שהזכרונות ירדפו אותה, בין אם היא רצתה או לא.
למחרת היא המשיכה עם מטלות היום כרגיל. זה היה יום קר והרוח הייתה חזקה. היא שאבה מים מהבאר וחזרה עם הדליים הכבדים בידיה כאשר לפתע ראתה יונה על ענף של עץ עירום. כמו בכנסיה, היונה הגיעה משום משום מקום. היא ישבה על הענף, בוהה בעיניה השחורות בהלנה. נראה שהרוח לא השפיעה עליה כלל. הלנה המבוהלת חזרה במהירות הביתה משאירה שלוליות מים שנשפכו מהדליים.
לאחר שהיא הכינה מרק לארוחת הערב מעל אש האח, היא נחה על מיטתה. היא הייתה עייפה- מהעבודה והמצפון שהציק לה. החלום חזר לה, רק שכעת אלא היו הוריה. הם החזיקו את ידיה ואמרו לה שיהיה בסדר ולא משנה איזה החלטה היא תקבל. אחר כך הם נתנו לה את ברכת הנישואים ונשקו לה לשלום.
לאחר כשבוע, ביום ראשון לאחר שחזרה מהכנסיה, היא הלכה אל ביתו של הגבר שאיתו היא הייתה אמורה להנשא. בשתיקה הוא הוביל אותה לקרחת היער, שם הם ישבו על גזע עף שנשבר.
"אתה אוהב אותי?" היא שאלה אותו ושברה את שתיקתם,
השאלה הפתיעה אותו, "ברור שאני אוהב אותך, יקירתי. אין לי ספק בכלל" הוא ענה,
"אתה תתגעגע אלי?" הלנה המשיכה עם שאלותיה,
"אני מתגעגע אליך כל פעם שאת רחוקה", ענה,
"בבקשה אל תספיק לאהוב אותי ואל תשכח אותי" היא אמרה לו עם תחינה בקולה.
הוא פתח את פיו לענות אך קריאה של עורב קטעה אותו. על הענף מעל ישב עורב גדול ושחור, בחן את הדמויות שמתחתיו בקרירות.
הלנה קמה לעזוב, "להתראות יקירי, אני צריכה לעזוב, הם קוראים לי" היא אמרה לו,
"אני מניח שאראה אותך מחר?" הוא שאל אותה בתמימות,
"כן… נתראה מחר" היא ענתה לו ופנתה לעזוב.
לאחר רגע קט של מחשבות, הוא קם אחריה. הוא לא רצה לעזוב אותה ותירץ לעצמו שהוא יעקוב אחריה רק כדי לראות אם היא הגיעה הביתה בשלום.
אך הוא לא ידע שזה מאוחר מידי, הלנה הלכה לכיוון השני בכדי להצטרף למשפחתה.