לוס : משחק המוות של האלין פרק 1

"זהו ניקולאי לבנקין ממלכת אלאדור , הוא שומר הראש שלך." סבא הציג אותו, הבטתי בו.
הוא נראה בסביבות גיל העשרים שלו, אולי קצת יותר, שיער שחור כפחם, קוצני כמו התספורות של שומרי הערפדים. היה לו עיניים ירוקות, כהות יותר משלי כי את העיניים שלי קבלתי מאבא שלי ומאז שהייתי קטנה אימא שלי כול הזמן הייתה אומרת לי שהיא שמחה שקבלתי את העיניים של אבא. כאילו שזה יעזור לי בחיים, העיניים של אבא שלי.
היה לו חיוך יפהפה,לבן ובעל שיניים ישרות, זיפים זהירים באזור הסנטר והוא הביט בי. היה היה לבוש במדי צבע אפורים ירוקים בעל מכנסיים רחבים וחולצה קצרה, כתמים ירוקים על גבי החולצה האפורה וחגורה ירוקה על מותניו, הוא לבש את הנעליים הכבדות והשחורות האלו שנראות כמו משקלות ומרגישות כמו משקולות, כבר מדדתי את הנעליים של אבא שלי.
"אתה מדבר אנגלית?" פערתי את עיניי, בכול זאת צריך לדעת.
"נייט (לא)" הוא ענה לי ברוסית, אני מבינה רוסית פחות או יותר מכול הדיבורים של ממלכת אלאדור.
"היי," חייכתי לעברו, מנסה להדגיש את המילה הזו, "אני לא צריכה אותך." פלטתי ברוסית והסתובבתי בשביל לעלות במעלה המדרגות אל החדר שלי אבל סבא שלי אפילו לא נתן לי לעלות, הוא צעק את השם שלי כול כך חזק שחשבתי שהמוח שלי עומד לקפוץ ולברוח.
"כשבקשתי מאימא שלי מתנה מאלאדור, לא התכוונתי לבן אנוש, התכוונתי לאיזה חולצה עם איזה כוכב עליה ולא שומר ראש שילך אחרי לכול מקום כאילו גדל לי זנב." בפעם האחרונה שבדקתי העפתי את כול הזנבות שאימא שלי הצמידה אלי ואמרתי לה לא עוד, אז למה לעזאזל אני אמורה להיות הדמפרית הכי מבוקשת בבלאדליינס?
נו ברור, שההורים שלי נסעו למלחמה הזאת שנמשכת כול כך הרבה שנים ומשאירים אותי לבד מאחור, זה כבר בסדר לא אכפת לי, אבל לא נותנים לי לחיות את החיים שלי, הם עוד מצמידים לי שומר ראש.
"כשלוסיאן בקשה ממני לשמור על הילדה שלה מהאיומים על המשפחה שלכם הסמכתי, לא ידעתי שמדובר בבייבסיטר לילדה שאמורה להיות בת שש עשרה והיא מתנהגת כמו בת שתיים עשרה שלא קבלה סוכריה."הוא דיבר באנגלית תקינה וטובה, כזאת שגרמה לי להתעצבן ,הרגליים שלי נעו במהירות כה רבה שהמוח שלי אפילו לא הספיק לתת להם הוראה.
"תשמע מי שלא תהיה, רוצה להישאר כאן? תשאר, לא אכפת לי מי אתה ומה אתה רוצה," הנחתי את האצבע שלי במרכז החזה שלו, הוא היה גבוה הרבה יותר גבוה ממני הוא לפחות היה בגובה של אבא שלי. בהתחשב שאבא שלי רק בן שלושים ואני בת שש עשרה.
אם לא הייתי דמפרית זה היה מוזר כי הייתי צריכה להיוולד כשאבא שלי בן ארבע עשרה.
"רק אל תתערב בחיים שלי ואל תעקוב אחרי." אמרתי חד משמעית ועמדתי לפנות לכיוון החדר שלי בשביל להתרחק ממנו, אימא שלי והפחד שלי עלי לפעמים כול כך מעצבן שאני רוצה להרוג את עצמי רק בשביל שאף אחד אחר לא ינסה להרוג אותי.
זאת לעזאזל אחת הסיבות שהצטרפתי לציידי הערפדים, בשביל לפתח את יכולות המהירות שלי שכמובן קבלתי מאימא שלי ויכולות השימוש בנשק שקבלתי מאבא שלי, שניהם בעלי כוחות השליטה בדם איך זה שלא קבלתי אותם? פשוט מצוין, אם ידעתי לשלוט בדם הם לא היו שמים לי איזה שומר לצידי.
"איך ללוסיאן יצא ילדה מפונקת? אחרי כול מה שאימא שלך עשתה את צריכה להודות בכלל שאת חיה. היא הצילה כול כך הרבה אנשים והקריבה את החיים שלה עשרות פעמים." כבר נמאס לי לשמוע על איך שאני נולדת מזל עקרב ואימא שלי נולדה מזל אריה.
"בדיוק איך שאימא שלך שואלת את עצמה לפעמים איך יצא לה ילד קרציה כזה, אתה רואה אותה מתלוננת?" הנחתי את ידי על מותניי ונזפתי בו ,בלי לחשוב פעמים חזרתי לחדר שלי, זה לא שהיה לי בדיוק מה לעשות היום. אין לי בדיוק משימות, ארינה ורוי בקשו ממני היום לא להצטרף לציידי הערפדים כי זה עדיין לא לרמה שלי לכן אני צריכה לחיות עם הרעיון שמאוד משעמם לי ואני מעדיפה לירות בעצמי במקום לשבת משועממת.
זה מה שמעצבן אותי, כולם לוקחים אותי כמובן מאליו, הייתי רוצה פעם אחת להיות נערה רגילה אבל אני יודעת שזה לעולם לא יקרה ואין לי בעיה לספר למה.
קוראים לי האלין לוטוס, אני הבת של מלכת הדם ומלך הדם לוסיאן ואלי לוטוס. הסבים שלי הם האחים שלוטוס ובמקרה אני ילדת הפלא הראשונה שהגיע לגיל שש עשרה בעשר שנים.
רק לצערי הרב, כולם מופתעים כי הכוחות לא עברו אלי, אני לא מרגישה אותם וזה מה שמפחיד אותי, אם אין לי כוחות? איך אני יוכל לשמור על עצמי מכול הסכנות שבאות וקרבות?
אולי אימא שלי מעולם לא פחדה מהמוות אבל זה לא אומר שאני גם כזאת.
אני ואימא שלי אנחנו הפכים לגמרה ואני מוכנה להגיד דבר אחד, אני לא אימא שלי ואני לעולם לא יהיה.

"מה נראה לך שאתה עושה?" הדפתי את ניקולאי לאחור וגרמתי לו לשחרר את אחיזתו בגרונו של לוגן, שכבתי על המיטה כששמעתי את קולות חנק מגיחים מבעד לדלת שלי, קפצתי ברגליים יחפות על הרצפה ורצתי אל עבר הדלת בשביל לפתוח אותה בתנופה ולראות את ניקולאי אוחז בגרונו של לוגן ומצמיד אותו לקיר.
"את מכירה אותו?" הוא שאל בקול צבאי, פערתי את עיניי ונשמתי לרווחה בשביל לא לשחרר את הזעם שלי עליו.
"לא, הוא סתם התגנב לארמון של בלאד לוטוס, משעמם לו." ראיתי איך אחיזתו של ניקולאי משתחררת וגופו של לוגן נופל אל הרצפה, ניקולאי הסתובב לעברי והביט בי במבט כאילו אני צוחקת עליו. דיברתי אליו בקול הכי ציני שהיה יכול לצאת מפי, הוא הביט בעיניי וניסה שלא להתעצבן ויכולתי לראות אותו מחזיק את עצמו. כאילו, איזה בן אדם מפגר יחשוב אפילו להתגנב לארמון לוטוס? נו באמת, האבטחה פה כזאת גדולה שאני לא יכולה לנשום בלי שאני יהיה מתועדת במצלמות. ממש אזור חמישים ואחת.
"מי אתה?" תקף ניקולאי את לוגן שעדיין לא הבין מה קורה כאן.
"זה לוגן והוא החבר שלי אז תסתלק." אחזתי בזרועו של לוגן והכנסתי אותו אל החדר שלי בעודי טורקת לניקולאי את הדלת בפרצוף, לוגן שהיה מבולבל ממה שקרה שם ניער את הבגדים שלו מהצביע לכיוון הדלת.
"אקס." הוא אמר ואני הפעם הייתי מבולבלת.
"מה?" צמצמתי עיניים והסתובבתי אליו בחזרה.
"אקס, נפרדנו." אוח, הוא שיגע לי את השכל עם זה. זה שהוא חושב שבכול פעם שאני אומרת חבר זה לא אומר חבר כמו שהוא חושב שאני מתכוונת, הוא נפרד ממני בגלל המשפחה שלי, בגלל מי שאני וזה לא היה בדיוק אכפת לי. הייתי בת שלוש עשרה וזה היה לפני שלוש שנים, אני לא בדיוק חיה בעבר שלי, "מה לעזאזל סטאלין עושה פה?"
"אוי מה זה משנה, זה היה רק בשביל להעיף אותו ממך," צחקתי כשהוא אמר סטאלין, "הוא יותר בכיוון של פוטין אבל אפשר לחיות עם זה. ודרך הגב, זאת המתנה של אימא שלי, שומר ראש. מה אתה אומר? אחלה מתנה פשוט." נשפתי בבוז.
"את לעולם לא תיפטרי מהעבר האפל של המשפחה שלך."