הגדילה

החושים מתחדדים.
הלב מאט.
הזיעה הניגרת ממך במפלים מפסיקה בפתאומיות.
הפצעים השותתים דם לפתע כאילו כבים.
עצמותיך נמתחות ושריריך מתחזקים, מתקשים, מתגיידים.
הכאב פוסק.
ומתחת לכל הכאב, הסבל, הזוהמה, הגועל, אתה טהור.
אתה קם, כושל, אל מקום אפל יותר, חשוך יותר, אך מקום אליו אתה יודע שאתה שייך.
כתינוק הנולד, מכוסה דם קרוש, אתה יוצא אל אוויר העולם השחור, ומקבל אותו אליך.
לאחר כל ההצלפות, העינויים, הסבל, הכאב והזוהמה בה חיית אתה פתאום נקי.
בלתי נתפש, לפחות לא על ידי אדם.
המענה שלך חוזר לחדר. הוא איש נמוך, מגובן, זקן ודוחה. שנאת אותו פעם. קישרת אותו לסבל ממשמש ובא. הוא אוחז את הצבט בידו, מתכנן את הדבר הנורא הבא שיעשה לך, ופתאום הוא רואה אותך עומד.
ואז אתה מרגיש את זה בפעם הראשונה.
התפרצות של כוח אפל המהממת את כל ישותך.
בתוך רגע אותו האדם שראית כרשע נורא כל כך לכוד בתוך מוחך. עלוב, קטן, מעורר רחמים. ואתה מרים את ראשך, ומיילל. האיש צורח ונופל על הרצפה. הוא מפרכס בייסורים. אתה מתחיל להבין מה אתה עושה, ואתה מניע את ידיך בהנאה סדיסטית. הוא ממשיך להתעוות, כאילו אחוז שד. לא לגמרי נכון, אך לא רחוק מהמציאות. אתה קרב אליו, ומרים את הצבט. אתה מניח לו במוחך, ומשאיר אותו רועד על הקרקע. אתה מרים אותו מגרונו ביד אחת, לא חש כל מאמץ בשימוש בשריריך החדשים, המטוהרים. "אתה הבאת אותי למצב הזה" אתה נוהם, קולך עמוק פי כמה מקולך הקודם, הפתטי, "ועל כך אני מודה לך. לכן עליך כעת לקבל את גמולך". "לא! בבקשה לא!" הוא בוכה. זה מצחיק. אתה זורק אותו כמו בובת סמרטוטים על הקיר. ערפל שחור נוטף ממך, ואתה מרחף אליו באיטיות. "אתה חושב שהגעתי למצב הזה כדי לתת לך ללכת בלא תודה?" אתה שואל. "אתה הפכת אותי לעליון. אני התעליתי מעל הכאב, מעל העולם הזה שכולו עשוי ממנו". "יש דברים טובים בעולם הזה!" הוא מתייפח. "כמוך?" אתה שואל. "כמו הדם של הילדים הנשפך ברחובות? כמו הילדים עצמם, שיגדלו לשפוך דם אחרים?". "כמו אלוהים! כמו הטוב שהוא מרעיף עלינו!" הוא צורח בפחד. "ואתה מתיימר לייצג אותו?" אתה תופס אותו בגרונו שוב, ומצמיד אותו אל הקיר. "אין אלוהים" אתה אומר. "אם היה אלוהים, הוא היה מונע מדבר כמוני מלהווצר". אתה מניף את ידך, ובתנועה אחת אתה משקע אותה אל תוך מעיו, הדם הטרי זולג על הרצפה. הוא נאנק וגונח, פניו מחווירים. הוא חוזר לרעוד. אתה מרים את ראשך, ולוכד אותו שוב. הסיוטים מקיפים אותו, תופסים בו, מלטפים אותו בציפורניהם החדות. הוא מתחיל לפרכס כמו חיה גוססת. "לא!" הוא צורח. "לא!". הדם אוזל מפניו, והוא נשמט בידיך. הוא מתעוות עוד רגע או שניים, ואז דומם. חיקוי עלוב וחסר חיים של מה שפעם היה חיקוי עלוב וחסר חיים שלך. אתה עולה במדרגות המרתף, ומגיע למעלה, אל ערפילי הלילה. אתה מסתכל סביב. דבר לא נראה, מלבד חתול, שנמלט בבהלה כשאתה מסתובב להביט בו. אתה מחייך. הרוח מלטפת את פניך בציפורניה החדות, כמו הסיוטים. הם זוחלים מכל עבר, קוראים לך, לוחשים אליך להצטרף אליהם. עבודתך בזאת הסתיימה. אתה נושם עמוק, ונעלם.