אין לאן לברוח- פרק רביעי

אין לאן לברוח- פרק רביעי
•מיתר•
נאנקתי מכאבים כאשר ניסיתי לקום. פקחתי את עיניי בזהירות, והבטתי סביבי. כל תנועה קטנה שעשיתי, הכאיבה לי יותר. הייתי בתוך חדר לבן, וגופי היה מחובר לכל מיני צינורות. הרמתי את ידי, והנחתי את ראשי. הוא היה מלא בתחבושות. וכל פעם שנגעתי בו, הכאבים לא החסירו לבוא. חדר בית החולים. כל פרט קטן, היה לבן. שזה התחיל להציק לי בעין. דלת החדר נפתחה, ואמי ואיה נכנסו לתוך החדר. עיניהן היו נפוחות ואדומות, והן היו נראות מוזנחות.
"איך את מרגישה?" אמי שאלה בחיוך מאושר, וליטפה את לחיי. ככל שנגעה בי יותר, חום גופי רק עלה.
"אני בסדר." מלמלתי והשתדלתי להוציא חיוך. אל כל מה שיצא לי זה קו עקום וחסר משמעות.
"תנוחי. את צריכה את זה." היא אמרה לי כאשר ראתה את העייפות בעיניי. הסטתי את מבטי לכיוון הדלת. ניסים וסהר עמדו לידו וסרקו כל תזוזה קטנה שעשיתי.
הנהנתי בראשי להסכמה, ואמי נשקה ללחיי. איה, אמי וניסים יצאו מהחדר, כשסהר נשען על משקוף הדלת והמשיך להביט בי. התעלמתי ממבטו, ועצמתי את עיניי. אך איפה שהוא, מבטו עדיין היה נעוץ בי. וזה הפריע לי. מאוד.
"אם לא אכפת לך, אני מנסה להירדם." מלמלתי בלחש, אך הוא עדיין יכל לשמוע. שמעתי אותו מגחך.
"לילה טוב, עצבן." הוא מלמל לכיווני ופקחתי את עיני שוב.
"לילה טוב…" לחשתי ועצמתי את עיני שנית. תוך כמה שניות, שקעתי שוב בשינה עמוקה וחסרת דאגות.

•דביר•
ישבתי מול התרגילים, והתחלתי לפתור אותן. בדיוק בתרגיל בשני, התעצבנתי וזרקתי את העיפרון על הקיר. לא יכלתי להתרכז. הראש שלי היה במקום אחר בכלל. חשבתי על מיתר. היא החברה הכי טובה שלי, אני לא הולך לוותר עלייה. לא עכשיו, ולא אף פעם. אני לא מסוגל לראות אותה יושבת בבית חולים וסובלת מכאבים. ואני אפילו לא יודע מה קרה שם. אני מקווה שהיא בסדר. קמתי מכיסא המחשב והתקדמתי לכיוון הארון. פתחתי את שתי דלתות הארון החומות מעץ, ובחנתי את המדפים. הוצאתי חולצה לבנה של לקוסט וג'ינס משופשף. לבשתי את בגדי ונעלתי נעלי רייבאנד החומות. רצתי למחוץ לבית, ונעלתי את דלת הבית בזריזות ונכנסתי לתוך המכונית השחורה שלי. התנעתי אותה, והתחלתי לנסוע לעבר בית החולים. לאחר כמה דקות, הגעתי לבית החולים והחנתי את המכונית מול בית החולים. נכנסתי לתוך מבנה בית החולים בריצה, וחיפשתי בעיניי מישהו מוכר. בזווית עיניי, קלטתי את אמא של מיתר מתיישבת על-יד אחד שולחנות האוכל ושותה מהכוס שהחזיקה בידה. פסעתי לעברה בזריזות והתיישבתי מולה.
"דבירי," היא מלמלה בהפתעה ובקולה הרך. בשבילה אני כמו בן שמעולם לא היה לה. או שעדיין אין לה כי היא בהריון.
"אהלן, איפה החדר של מיתר?" שאלתי במהירות ובחיוך מתנצל ורגלי רעדה מהלחץ. אני מכיר את מיתר, היא בשנייה הראשונה שתראה אותי תעיף אותי מהחדר שלה. אני והיא היינו הידידים הכי טובים. היינו עושים הכל יחד. אבא שלי, ואבא שלה נכנסו לעסקת סמים, ולפני כחצי שנה רק אביה של מיתר נכנס ולא אבי. אבי יצא מהתחנת משטרה נקי מסמים, כאילו הוא אף פעם בחייו לא הכיר משהו בשם 'סמים'. או בכלל נגע בזה. למרות שהוא גם היה שותף לזה. העניינים ביני לבין מיתר הסתכסכו, ונהיינו מחברים הכי טובים לאויבים מושבעים.
"קומה שלישית," ענתה לשאלתי ובחנתי את פנייה. מתחת לעינייה היו שקים שחורים ועגולים. היא הייתה נראת עייפה.
"את צריכה לנוח, אני אשמור על מיתר." הצעתי בחיוך מנחם והנחתי יד על כתפיה בניחום.
"תודה, מתוק." אמרה בחיוך וקמנו מן ספסלי שולחן האוכל. פסענו לכיוון המעלית, ולחצתי על הקומה השלישית. היא נסגרה, ותוך דקה נפתחה שוב בקומה אחרת. אמא של מיתר החלה לפסוע ראשונה לעבר המסדרון, ואני הזדנבתי מאחוריה. היא התיישבה באחד הכיסאות בחדר ההמתנה וסימנה לי שזה החדר. על הספסל ההמתנה מול החדר ישבו שני אנשים. אחד מבוגר ואחד שנראה בגילי. בלי לחכות יותר מידי זמן, פסעתי לעבר הדלת ופתחתי בהיסוס את הדלת של החדר כך שיכולתי רק להציץ פנימה. של מיתר מציץ פנימה. ראיתי את מיתר שרויה על מיטת בית החולים ששתי שמיכות חמימות וצמריריות מכסות את גופה ועינייה היו עצומות. נכנסתי לחדר וסגרתי את הדלת אחריי. התקדמתי באיטיות לעבר המיטה של מיתר והבטתי בה. בעינייה הירוקות, שהיו עצומות ובשיערה החום-כהה מתולתל שנח על כתפה בצמה רופפת ורפויה. הנחתי בעדינות את ידי על לחייה, וליטפתי אותן בעדינות. הן היו לוהטות מחום- כך שלחייה היו אדומות כסומק. לאט לאט עינייה נפתחו וכאשר נתקלה במבטי, נבהלה והתרחקה במהירות.
"מה אתה עושה פה?" שאלה בחוסר הבנה ובקול חלש וכיווצה את גבותיה.
"שמעתי את מה שקרה ו… אנחנו צריכים לדבר." מלמלתי בהיסוס וגירדתי בעורפי. בחנתי את החדר, ולקחתי כיסא שהיה קרוב לדלת
"מה?" היא שאלה באדישות ובחוסר סבלנות והביטה הרחק מימני.
"את זוכרת את היום הזה שהלכנו לאוטו גלידה, וגנבנו את כל הגלידה. ואכלנו מהר כל כך שקפא לנו המוח?" מלמלתי ופלטתי צחקוק קטנטן לשינויי האווירה היבשה. הבטתי על התקרה, ומיד כל הזכרונות קפצו. את כל הדברים שעשינו יחד. עד היום שאביה נעצר.
"איך אני יכולה לשכוח? יום אחרי זה אבא שלי נשלח למוסד." היא אמרה בלחש וחייכה חיוך עצוב. כואב לה. וכשכואב לה, כואב לי.
"בדיוק. ואז פשוט ניתקנו קשר, והתחלת לשנוא אותי. מה אם הימים השלמים שהיינו מבלים ביחד ועושים צחוקים והיינו פשוט החברים הכי טובים? אני מבין שכואב לך," אמרתי ונעצרתי לשנייה. "אבל בבקשה. אני מבקש שנחזור להיות כמו פעם. תני לי הזדמנות שנייה. את חשובה לי, למרות כל מה שקרה. וששמעתי שאת בבית חולים, התחלתי להשתגע. רציתי לשבור את כל העולם." המשכתי ביאוש את דברי והשפלתי את ראשי לרצפה. אני כל כל מפגר. מפגר שבאתי לפה. הרי זה לא יעזור לכלום. כשפוגעים במיתר, זה חוזר בבומרנג. רק בתוספת יותר כואב.
"אחרי כן מה שקרה אתה מבקש הזדמנות שנייה?" היא שאלה אותי בהפתעה
"כן…" אזרתי אומץ ועניתי לשאלתה. "יודעת מה? כן. אני מבקש הזדמנות שנייה. את חשובה לי, אני לא הולך לוותר עלייך." המשכתי את דברי. הייתה שתיקה. כבר ידעתי שכלום לא יקרה, קמתי מהכיסא והתחלתי לפסוע לעבר הדלת.
"אם כמה שזה קשה, אתה מבקבל בכל זאת. זאת לא אשמתך." היא קראה לעברי ונעצרתי בפתאומיות. הסתובבתי אליה והיא חייכה לכיווני ואני חייכתי חזרה. הייתי מאושר. אחרי חצי שנה שלא העזתי לדבר איתה חוץ מעקיצות.
"תגיד, יש מצב אתה עוזר לי במשהו?" שאלה בהיסוס והביטה בי בהרמת גבות.
"ברור." עניתי בקצרה, פסעתי חזרה אלייה וחיכיתי שתגיד את מה שיש לה לבקש.
"תעזור לי להגיע לשירותים." היא מלמלה וניסתה לקום ממיטת בית החולים. "אחח" מיתר נשכה את שפתיה בכאב כאשר לקחה תנועה לא נכונה.
"בואי, תיזהרי." מלמלתי בדאגה והנחתי את ידיה סביב כתפי. הנחתי את ידי על מותניה והרמתי אותה בעדינות מהמיטה. היא פסעה בצליעות לעבר השירותים. גם בגלל שהייתי גבוהה יותר מימנה, והיד שלה הייתה תפוסה סביב צווארי והיא הייתה צריכה להתאמץ בשביל שרגליה יגיעו לרצפה, וגם בגלל שכאב לה ללכת. הושבתי אותה על האסלה הקרה והיא הביטה בי וחיכתה שאלך.
"צריכה גם עזרה בהורדמת מנסיים?" התבדחתי בקריצה והיא הביטה בי בשוק.
"טוב מפה." היא מלמלה ונשכה את שפתיה באיפוק לא להתפוצץ מצחוק.
"אבל אני אשמח להשאר." התגוננתי והרמתי את כתפי.
"דביר, טוס לפני שאני אתחרט ואשנה את דעתי." אמרה באיום ונעצה את אצבע המורה שלה בחזהי.
"יוצא יוצא," מלמלתי בכניעה והרמתי את ידי בגובה ראשי כחף מפשע, ויצאתי מחדר השירותים.
"דביר," קריאתה של מיתר נשמע מעד לדלת חדר השירותים.
"כשצריך אותי יודעים לקרוא, הא?" שאלתי בהתגרות ועשיתי קול של פרחה שגרם לה לצחקק.
"נו תעזור לי." היא צרחה בצחוק מבעד לדלת. פתחתי את דלת קצת עד שיכולתי להציץ פנימה.
"מה אני?" שאלתי בהתגרות והיא נשכה את שפתיה מיס.
"מתרומם." ענתה לאחר כמה שניות והבטתי בה בטיפה שוק.
"את לא אמרת את זה." מלמלתי בלחש וחיוך התנוסס על זוג שפתיי. היא רק צחקקה בקול והסתירה את פניה בעזרת ידיה. הרמתי אותה על כתפי בעדינות מחשש שאכאיב לה, והוצאתי אותה מחדר האמבטיה לכיוום מיטת בית החולים.
"דביר, תוריד אותי." היא אמרה בצעקה חלשה וסטרה לגבי בצחקוק ובהתחננות שאוריד אותה. שמעתי קול משתעל לתשומת לב, והבטתי לכיוון הדלת תוך כדי שהורדתי את מיתר מכתפי. אותו נער שישב בחדר ההמתנה, שנראה בגילי הביט בנו באדישות, אך יכולתי לקלוט מבט לא כל כך מרוצה.
"אני מפריע?" הוא שאל באדישות ובלי לחכות לתשובה התפרץ לתוך החדר והניח על השידה מגש אוכל.
"היי. סהר תכיר, זה דביר. דביר זה סהר." מיתר ניסתה להתגבר על המצב המביל והכירה ביני לבין הנער. הוא רק עמד מולנו והביט בה בהרמת גבות וטחב את ידיו בכיסיו.
"נעים להכיר?" אמרתי בהיסוס ונשכתי שפתיים לא להתפוצץ מהסיטואציה.
"כן, נעים מאוד." סהכ באדישות ונשף.
"אוקיי…" מיתר מלמלה קצת מובכת מהסיטואציה.
"תאכלי ותקראי לי שתגמרי לאכול, ותלכי לנוח. מתגעגעים אלייך פה, אוחתי." סהר קרץ לעבר מיתר שצחקקה ועשתה לו אצבע שלישית.
"צ'או, אחוי." היא צעקה לו רגע לפני שיצא מהחדר.
"צ'או." הוא קרא ויצא מהחדר.
"אאוץ'?" מלמלתי בלחש וכיווצתי את גבותיי.

•מיתר•
"אאוץ'" הוא מלמל בלחש וכיווץ את גבותיו. הרמתי את כתפי והתיישבתי על קצה מיטת בית החולים. הנחתי את מגש האוכל שסהר הביא לי עד לפני כמה דקות על ברכי ובחנתי את האוכל. היה שם בקערה פירה רך כמו מים, שניצל ובקערה ליד סלט יבש.
"טוב, אני יוצא. תקראי לי אם את צריכה משהו." דביר מלמל ונשק את קודקוד ראשי.
"אוקיי…" מלמלתי בלחש וחייכתי בקטנה. הוא החזיר חיוך, ובא לצאת מהחדר. "ודביר." קטעתי את הליכתו והוא הסתובב אליי בשאלה.
"תודה," הודתי בחיוך והוא כתשובה מיד הנהן בראשו. דביר יצא מהחדר, והתחלתי לטעום מתפוחי האדמה המרוסקים. היה לזה טעם מר. מאוד. ירקתי את הפירה לתוך הקערה חזרה ובחנתי את השניצל מבחוץ. לקחתי סכין מפלסטיק, וחתכתי אותו. הוא היה דיי ורדרד מבפנים- מה שמסמן שבכלל לא התאמצו לבשל אותו. בלי לחשוב יותר מדי, קראתי בשמו של סהר.
"קרא משהו?" הוא שאל בבהלה והתםרץ לתוך חדרי.
"תיקח את זה. ושזה לא יתקרב אליי." מלמלתי בגועל ובלעתי את רוקי ונתתי לסהר את המגש.
"מה רע באוכל בית החולים?" הוא דאל בחוסר הבנה והחל לבחון את האוכל. בלי יותר מדי שניות הוא המהם להבנה.
"אני אכין לך אוכל מהבית." הוא מלמל ופתח את פח הזבל.
"תודה, אחוי." מלמלתי בחיוך קטנטן והוא מיד גיחך בחיוך כשגומתו הקטנה הופיעה בצד לחייו.
"בכיף, אוחתי." הוא קרץ לעברי ויצא מהחדר. אח, בית חולים. מצד אחד, הם מנסים לעזור לך. אך מצד שני, אם הם רוצים להאיר אותך בחיים, שילמדו לא לבשל. כי הם רק הורגים. נשכבתי חזרה על מיטת בי. החולים ונאנחתי בכאב כאשר לקחתי תנופה לא נכונה וידי איפה שהחתך פגע בשידה ליד. נאנקתי בכאב ונשכתי את שפתי. שפשפתי את מקור המכה, ושכבתי על המיטה. כיסיתי את גופי בשמיכה ועצמתי את עיניי, וניסיתי להתעלם מהכאב החד שהופיע בידי. פקחתי את עיניי שוב, והבטתי בשעון לבדוק את השעה. היא הייתה דיי מוקדמת, תשע בבוקר. עצמתי את עיניי שוב, לאחר כמה זמן, העייפות השתלטה על גופי ונרדמתי.

•איה•
אחרי כמה דקות שדולב נכנס לתוך חדרה של מיתר, הייתי בחדר ההמתנה והקלדתי הודעה לתום.
"אני" הוא שלח ותוך כמה שניות הופיע התג 'מקליד/ה', "מתגעגע" שלח שנית "אלייך"
"גם אני אלייך." שלחתי חזרה וחיוך התפרס על זוג שפתי.
"איפה את? אני מחוץ לבית שלך ואת לא עונה לי." הוא שלח לאחר דקה או שתיים שהייתה שתיקה. התנתקתי מהוואצאפ, וחיפשתי את המספר של תום מכל אנשי הקשר. כאשר מצאתי, התקשרתי למספר והצמדתי את האייפון לאוזני.
"איפה את?" הוא שאל בתוקפנות ובמעט דאגה ולחץ.
"אני בבית חולים." עניתי קצרות והבטתי באמי שהביטה בי בשאלה. סימנתי לה שאני אסביר אחר כך, והמשכתי לדבר עם תום.
"מה זה? איך פאקינג הצלחת להגיע לשם?" הןא צעק בדאגה ולאחר כמה דקות שמעתי רעש רשרוש של מכונית.
"תרגע, זו לא אני. זו מיתר שם." הסברתי והוא נשם לרווחה.
"טוב, אני עוד חצי שעה שם. ביי בייב." הוא מלמל לתוך הטלפון וניתק לפני שהצלחתי להחזיר לו ביי. גיחכתי והשענתי את ראשי על משענת כיסא ההמתנה.
"וואפה, איה נאנחת מאהבה?" דביר שאל לאחר שפתח את דלת החדר של מיתר והביט בי בהתגרות.
"דביר, דיר באלק לפני שאני מעיפה אותך מפה בבעיטה." איימתי והנפתי את ידי בחוצפה והאצתי את אצבעי בחזהו.
"אני משקשק." הוא אמר בציניות, חייך חיוך ציני והתיישב למולי. חייכתי חזרה ושמתי רגליים על הכיסא שלידו.
"אולי תלך לישון?" דביר פנה לאיזה נער שישב שתי כיסאות לידי. הוא היה נראה מותש כאילו לא ישן יום וליל בשביל מיתר.
"לא, תודה." הנער ענה באדישות וחייך חיוך ציני לעבר דביר שהחזיר לו אחד כזה. כבר ממבט ראשון זה לא היה נראה שהם מתים אחד על השני. החלטתי לא להתערב ולחשוב שהעניינים יסתדרו מעצמם. אחרי כמה דקות, קלטתי את דמותו של תום פוסעת לעברי והתיישרתי בעמידה.
"היי." הוא לחש ונשק לשפתי בעדינות.
"היי," החזרתי והתיישבתי על הכיסא, והוא לידי.
"איך את?" הוא לחש לאוזניי בלחש שצמרר אותי, וליפף את ידו סביב צווארי. הנחתי את ראשי על כתפו, ועצמתי את עיניי.
"אני בסדר." לחשתי חזרה בקול צרוד, ונשקתי לכתפיו קצרות. פקחתי את עיניי לאחר כמה זמן, וראיתי את אמי פוסעת בהמשך המסדרון לכיוון שלנו. בפרצופה הייתה הבעה לא כל כך מרוצה.
"מי זה?" היא שאלה באדישות והצביעה בסנטרה לעבר תום. כבר ידעתי מהתחלה שזה יגמר ברע.
"אמא תכירי זה תום." הכרתי לה בהיסוס את תום, וחשבתי פעמיים לפני שאני אוצי את רהמילה חבר מהפה.
"הוא ידיד שלך? אה יפה." היא נרגעה וחייכה חיוך מאולץ.
"לא אמא," ביטלתי את דבריה בתנופת יד קלה והנדתי את ראשי לשלילה. "הוא חבר שלי."