קלייר וקלייד: פרק שני חלק א'

כנפיים, זה הדבר היחיד עליו אני חושבת בימים אלו, אך הן כבר לא לבנות כמו בפעמים הראשונות, בכל פעם שאני מנסה לדמיין אותן כעט, הן נראות ככנפי עורבים, שחורות ואפורות ותמיד גורמות לי לחשוב על מוות.
"כנפיים נחמדות." קולו של קלייד נשמע מעליי ואני מרימה את מבטי אליו, אין לי מושג למה הוא פה, או משהו רוצה ממני, אני פשוט בוהה בו מחכה שידבר.
"מה אתה רוצה, קלייד?" אני שואלת לאחר שהוא מסרב לדבר, הוא מעקם את אפו למשמע שם משפחתו, ואני לא תוהה אפילו לרגע למה, אני בטוחה שיש לו את סיבותיו שלו.
"אם את מתכוונת לקרוא לי כך, לפחות תני לי את שם משפחתך בשביל שנהיה שווים." הוא אומר ומוציא סיגריה מכיסו, כמו כולם במקום הזה, הוא מעשן את הסיגריות הזולות ביותר שניתן למצוא, איש מהם לא מבין שאם הם רוצים למות כמו שצריך הם צריכים לקנות את הסוג הטוב.
"אין לי שם משפחה." אני אומרת ומתעלמת ממנו, מנסה לחזור אל ציורי, מעולם לא היה לי את הסבלנות לסיים ציור, לרוב פשוט השארתי אותם כקשקושים בצידי המחברת או משהו, אבל הייתי חייבת לסיים את הכנפיים הללו משום מה, לא כל-כך בטוחה למה.
"מה זאת אומרת?" הוא שואל, ומבטו על פניי דורש את מבטי ותשומת ליבי, אני מניחה שהוא לא מבין שאני מרגישה כל תנועה שלו וכל מבט גם בלי להסתכל עליו.
"זאת אומרת שאני פשוט קלייר, ושום דבר מעבר לכך." אני עונה לו ומוציא סיגריה משלי, לא מהסוג הטוב ביותר, אבל הכי טובות שאני יכולה להשיג, וברור שהן הרבה יותר טובות ממה שכל שאר הנערים במקום הזה מעשנים.
"טוב, אין לי זמן לזה." הוא אומר לאחר שתיקה מסוימת, הוא מניח משהו לפניי אך אני לא מסתכלת עליו.
"אז פשוט תלך." אני עונה ומשגרת ענן של עשן אל פניו.
"בסדר." הוא אומר. "אבל קודם יש לי הצעה אלייך." הוא מוסיף ומקרב אליי את הנייר.
"תבואי אל החדר הזה בעוד שעה, אני אמור לסיים את כל העניינים שלי עד אז, וקלייר?" הוא שואל אך משהו בקולו קשוח יותר מבפעמים הקודמות, משהו בו פשוט חסר סבלנות, כאילו הוא נהנה ועכשיו הזמן לעסקים.
"כן?" אני שואלת, ומרימה את מבטי אליו, משהו פשוט היה בו שונה, הוא הזכיר לי חייל שפגשתי פעם, מישהו שקצת מפחיד להציג לו לא.
"את חייבת לבוא, ובלי שטויות."