משפחה מכושפת- פרולוג+ פרק ראשון

פרולוג
נק´ מבט אן:
התעוררתי מהרעשים שבאו מהמרתף, בטח אח שלי מנסה עוד דברים מוזרים שאני לא ממש יכולה לתאר אותם, הוא כמו ´מדען משוגע´ , לאח שלי קוראים גון, והוא בן 14.
הוא לא כל כך נוראי, פשוט הוא אוהב כנראה להתעסק בדברים מסוכנים, הוא טיפש חסר זהירות.
´טוב, הגיע הזמן לעשות כאן קצת סדר. להבהיר לו דבר או שניים´ אמרתי במחשבותיי, הוא כל הזמן מעיר אותי ב3 בבוקר בגלל הניסויים המטורפים שלו! נמאס!
ירדתי מהמיטה אל הרצפה הקרה, הרגשתי הלם בכפות רגליי, התעלמתי מהקור שברצפה וירדתי אל המרתף.
"גון!" הערתי לו, הוא סיבב את ראשו אליי במבט שואל, "בוקר טוב, למה את כאן?" שאל בחיוך והפסיק להתעסק במבחנה, נאנחתי, "אתה לא יכול להרעיש בכל הבית ככה! זו כבר הפעם הרביעית שאתה מעיר אותי ב3 בבוקר!" התעצבנתי, איך הוא יכול להיות כל כך רגוע?!
הוא התעלם וחזר לניסויים המפגרים שלו, "אל תתעלם ממני!" התעצבנתי עוד יותר ונתתי לו מכה קטנה בעורפו.
"הי! למה זה טוב?!" זעף , "אתה פשוט אידיוט" נאנחתי, הוא צחק.
"טוב.. הבנתי, הבנתי!" אמר והוסיף, "תחזרי לישון"
"אני לא יכולה שוב להירדם אם כבר הערת אותי" אמרתי לו במבט מעוצבן, הוא נראה כאילו הוא מתאפק לא לצחוק.
ממה שעוד יותר הופתעתי, הוא שאמא ואבא לא התעוררו מהרעשים המחרפנים האלו, ועוד לופסי עדיין ישן כשבעצם החוש שמיעה שלו יותר מפותח מבין ארבעתנו, הכלב הזה ישן חזק, מעניין אותי לפעמים על מה הוא חולם.
גון הניח למבחנה במנוחה אחריי שהעיף עלייה מבט כמה וכמה פעמים, הוא פריק.
"רוצה להצטרף אליי לארוחת בוקר?" שאל, "קודם אני אלך לצחצח שיניים" השבתי.

"תגידי.. אן, עד כמה את שולטת בקסמים שלך עד עכשיו?" שאל אותי לפתע, מוזר שהוא מתעניין בזה.
"אממ, זה עדיין קצת קשה, אבל די הולך לי. למשל, הצלחתי להפוך לבלתי נראית.. בערך.. אבל הקסם שאני הכי טובה בו, זה לעוף, פיתחתי כנפיים בעצמי!" חייכתי והבטתי בו, הוא נראה שמח גם כן.
"זה מעולה" ענה לי, "אם תרצי אני יכול לאמן אותך" המשיך,
"אממ.. אני מריחה משהו שרוף.." אמרתי ורחרחתי את האוויר,
"החביתה!" הקדים אותי ומיהר למחבת, "אוף!" השמיע אנחת בוז, "להכין חדש.." אמר ונאנח, צחקתי.
שמעתי נביחה, הבטתי לרצפה ולופסי קפץ על הרגל שלי, הרמתי אותו והושבתי אותו על ברכיי. הוא הביט בחביתה המתבשלת על המחבת, מיד הבנתי מה הוא רוצה.
לופסי לא יכול לאכול ביצים, הוא מקיא את זה, וגם גבינה, אורז, ודגים, ועוד מאכלים, גם ממתקים אסור לו, אבל לפעמים אני נותנת לו קצת במבה..
"בוקר טוב!" אמר לופסי ורחרח מסביב, "מממ ריח טוב!" אמר בקופצניות רבה,
"אסור לך ביצים ואתה יודע את זה!" אמרתי לו בצחקוק והוא השמיע יללה קטנה.
"זה לא פייר! לבני אדם מותר הכל!" אמר בזלזול, "לא בדיוק" תיקנתי אותו, "יש כאלו שאלרגים לדברים, כמו שלכלבים אסור שוקולד כי הם לא יכולים לעכל את זה, אז אצל אנשים אלרגים זה עושה תגובה אחרת, כמו פריחה למשל" הוספתי וליטפתי את ראשו.
"לא משנה, תביאי לי אוכל!" אמר בחיפזון וירד מברכיי אל הרצפה ונשך את הבוהן שלי.
"טוב, טוב" עניתי וקמתי מהכיסא והוצאתי מהארון פחית אוכל לכלבים, פתחתי אותה ורוקנתי את מיכלה אל הקערת אוכל של לופסי, ושמתי לו בצד מים.
"תודה!" הוא אמר והחל לאכול, בזמן הזה כבר גון סיים עם החביתות והניח אותן על שתי צלחות, אחת לי ואחת לו.
קמתי והכנתי סלט, קצת התעצבנתי על עצמי שלא הכנתי עוד ליפני שהוא סיים להכין את החביתות.
כשסיימתי, הנחתי את הקערה של הסלט על השולחן והוצאתי גבינה מהמקרר.
"בתאבון" גון אמר לי, ואמרתי בחזרה.

קמתי מהכיסא ועליתי לחדרי, החלפתי את בגדי השינה בבגדי בית ספר, ואספתי את שיערי לשתי קוקיות גבוהות כשהפוני שלי נופל על עיניי.
גרבתי גרביים, ונעלתי את הנעלים שלי.
רק אז, נזכרתי שההורים שלי ישנים אצל סבתא שלי, הם מטפלים בה. כנראה שמרוב כעס על גון, שכחתי מיזה.
"טוב, יוצאים" אמרתי לגון ובלגנתי את השיער שלו בצחקוק, "הי!" הוא קרא ורדף אחריי עד לבית הספר.

פרק ראשון
נקודת המבט של גון:
יצאתי מהבית ספר שוב עם אנחה גדולה, ´עוד יום משעמם בבית הספר´ חשבתי לעצמי. אם המורים והמורות שלי ידעו שיש לי מעבדה הם ישתגעו הרי יש לי ציונים בינוניים ולא ממש גבוהים, בכל אופן, חזרתי הביתה ופתחתי את הדלת, אמא ואבא שוב לא היו בבית בגלל שהם בעבודה והיום יום שלישי אז הם לא יחזרו מוקדם.
עליתי לחדרי והנחתי את התיק שלי על הרצפה, אני יכול לדחות היום את שיעורי הבית הרי זה לא למחר.
עברתי ודפקתי על דלת חדרה של אחותי אן, "אן?" אמרתי ופתחתי את את הדלת אן ישבה ליד המחשב הנייד שלה ושמעה את המוזיקה שלה, הורדתי לה את האוזניות, "היי!" היא אמרה, "סוף סוף את שומעת" צחקתי, "אידיוט…." מלמלה אן והפסיקה את המוזיקה.
"סיימת כבר את שיעורי הבית שלך? וכמובן, את הלחש החדש?" אן ענתה בהיסוס,
"כבר סיימתי את שיעורי הבית אבל אני לא מצליחה לבצע את הלחש כמו שצריך" "אימונים אימונים אימונים" דקלמתי כמו שסבי היה נוהג לדקלם שיננתי את המשפט הזה כמה וכמה פעמים.
כל פעם שאמרתי את זה אן צחקה כי הזכרתי מאוד את סבא שאמרתי את זה.
"בואי למעבדה בעוד שעה נתרגל אותו" אמרתי ויצאתי מהחדר,
"גון אני חייבת לשאול.. מה אתה עושה שם?" אמרה אחותי בקול מסוקרן,
הצמדתי אצבע לשפתיי "שששש זה הסוד הקטן שלי" צחקתי, שמעתי אותה אומרת כמה פעמים ´מעצבן´ אבל לא אכפת לי.
ירדתי למעבדה והתחלתי לעבוד בכל המרץ "כדיי שאנסה את התמיסה החדשה" אמרתי לעצמי ולקחתי כמה מבחנות.
אחרי כמעט רבע שעה הנוזל לא הגיב טוב ואז הבנתי שהלך עליי, הצמדתי את המבחנה לגופי שלפחות לא תהרוס את המעבדה קול רעם בקע מתוך המרתף ואני שכבתי על רצפת המרתף הקרה מדמם מהיד שלי אן רצה ישר למרתף וצעקה,
"מה קרה?!" אמרה בקול דואג ומורם,
"כלום" עניתי ברוגע, "רק היד שלי מדממת"
"היד?! חשבת פעם מה יקרה אם תבצע עוד ניסוי מטורף?!" אמרה בכעס ובדקה את היד שלי, היא נאנחה, "זה רק דימום אני אחבוש לך את היד"
היא חבשה בעדינות "אולי את רוצה שנתרגל את הלחש ההוא?" אמרתי בעידוד,
"אבל אתה פצוע" אמרה אן "זה רק דימום עכשיו בואי נתרגל" אמרתי וחייכתי.
אחרי שעה היא הצליחה לשתק אותי ולגרום לי לא לזוז ואחרי חמש דקות קמתי "את משתפרת אבל צריך שזה יהיה לזמן ארוך" למרות שאמרתי את זה אן חייכה חיוך מלא אושר וששמעה את דלת הבית נפתחת ונביחות, "זה לופסי! וגם אמא ואבא!" היא רצה ישר לחבק את שניהם.
בקיצור המשפחה שלי מתוסבכת אבל אני אוהב אותם אבל יש סוד קטן שאני אשמור לעצמי שאני אף פעם לא אגלה להם…