כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 31

•אליאור•
״אחרי שתגמור עם הכלים האלה, יש עוד   כמה במדיח.״ אמר דניאל, הנהנתי בראשי.
עבר כבר שבוע מאז המסיבה של אביב. מאז, ירדן ואני לא התראינו רק דיברנו בפלאפון כמה פעמים. גם במסעדה בקושי שרואים אותה.
כמה ימים לאחר המסיבה החלה תקופת הבגרויות. ירדן סגורה בבית ולומדת, אני יודע כמה הלימודים חשובים לה לכן אני משתדל כמה שפחות להעיק עליה עכשיו. למרות שאם לומר את האמת, אני מת מגעגועים אליה.
״ימים יגידו אם געגוע יתגנב…״ זמזמתי לי בזמן שרחצתי את הכלים.
״מה נהרי, עובדים קשה?״ שמעון נכנס למטבח.
״אתה יודע מה אומרים, בשביל כבוד צריך לעבוד.״ עניתי בחיוך.
״יפה אמרת.״ שמעון טפח של שכמי.
שמעון ואני מסתדרים לא רע. הוא ממש בסדר כשלומדים להכיר אותו.
ירדן ואני כבר שלושה שבועות ביחד, שמעון עדיין לא יודע עלינו. 
ירדן מתכננת לספר לו עלינו בקרוב, לומר את האמת אני קצת חושש ממה שיקרה כשהאמת תצא לאור.
״כל הכבוד, נהרי.״ הוא חייך אליי, החזרתי לו חיוך.
פתאום הפלאפון של שמעון צלצל. ״כן ליה, אני עכשיו יוצא מהעבודה.״ הוא דיבר בפלאפון. כנראה עם אשתו.
״אני יודע שהחתונה מתחילה בעוד חצי שעה, אני גומר פה כמה דברים ובא.״ הוא אמר.
סיימתי לרחוץ את הכלים וניגבתי את ידיי במגבת הלבנה.
״נהרי!״ שמעון קרא בשמי.
״כן?״ הסתובבתי אליו.
״סיימת הכל?״ הוא שאל.
״כן.״ הנהנתי בראשי.
״אז אתה יכול ללכת הביתה.״ הוא חייך.
״תודה שמעון.״ הודיתי לו.
תליתי את הסינר השחור על הקולב, אספתי את חפציי ויצאתי מהמסעדה.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס, העפתי מבט בשעה. השעה הייתה מוקדמת יחסית. לפתע רעיון קטן צץ בראשי. 

•אביב•
״נו ליאב!״ רטנתי. 
״לא ולא.״ הוא התגרה בי.
אנחנו אצל ליאב, צופים בסרט. או לפחות מנסים לצפות בסרט. מנצלים את הימים היחסית רגועים שלנו לפני שתתחיל תקופת הלחץ והבגרויות.
״תשכחי מזה, את ממש לא מקבלת את השלט.״ הוא הצביע על השלט.
״להזכירך שאני טובה מאוד במכות.״ הזכרתי בגאווה.
״וזה אמור לעניין אותי, כי?״ שאל בלגלוג.
״כי אם אתה לא רוצה לחטוף אחת לפנים, תן את השלט!״ האצתי בו.
״מצטער, לא שכנעת אותי.״ אמר באדישות.
״וככה?״ זרקתי עליו כרית וכמובן שליאב לא  נשאר חייב. תוך שניות ספורות התפתחה לה מלחמת כריות.
נוצות החלו להתעופף ברחבי החדר. לפתע הבחנתי בשק לבן קטן שיצא מאחד הציפיות של הכריות.
הרמתי אותו ובחנתי אותו בעיניי. באותו רגע חשכו עיניי, לא האמנתי למה שראיתי.
״אביב, תני לי את זה בבקשה.״ הוא ביקש.
״זה מה שאני חושבת שזה?״ שאלתי בחשש, פחדתי מהתשובה.
״אביב, תני לי את זה עכשיו!״ הוא צעק.
״זה מה שאני חושבת שזה? כן או לא? תענה לי!״ צעקתי גם אני.
זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להרים את קולי על ליאב, מאז שאנחנו ביחד ליאב ואני אף פעם לא צעקנו אחד על השניה.
״את לא נותנת לי את זה, אני אקח בכוח.״ הוא איים.
״קודם תענה לי על מה ששאלתי.״ לחצתי עליו.
״טוב לי נמאס,״ אמר בחוסר סבלנות וניסה לקחת את אותו שק לבן מידי.
בחיים שלי לא ראיתי את ליאב עצבני כמו שהוא היה באותו רגע, היה לו מבט של רצח בעיניים.
״ליאב…״ ריככתי את קולי. חשבתי אולי ככה אצליח להרגיע אותו.
ליאב ואני נאבקנו על השקיק הלבן, ליאב ניסה לחטוף את השקיק מידי בכוח, אבל אני נלחמתי. בסופו של דבר הוא ניצח. התחלתי לאבד שיווי משקל, לפתע הוטחתי על הרצפה. מידי טפטף קצת דם.
״כנראה שרק ככה את מבינה.״ הוא מלמל והכניס את השקיק הלבן אל תוך המגירה.
הייתי המומה מהקרירות ומהאטימות שלו באותו רגע. זה ממש לא אותו ליאב שאני הכרתי.
קמתי מהרצפה, אחזתי בידי המדממת. ניסיתי להסתיר כל טיפת דם אפשרית.
התבוננתי בליאב במבט מפוחד ודמעות עמדו בעיניי.
״אביב, אני…״ הוא מלמל. היה נראה שגם הוא היה דיי בהלם מכל מה שקרה הרגע.
״תתרחק. פשוט תתרחק.״ מלמלתי בבכי ונרתעתי אחורנית.
״די נו, זה היה בטעות.״ אמר בהתנצלות וניסה להתקרב אליי.
״אני נשבעת אם אתה מתקרב אליי עוד צעד אחד, אפילו הכי קטן, אני צועקת.״ אמרתי באיום.
ליאב נרתע אחורנית ופינה לי את הדרך, פילסתי את דרכי בתוך כל הבלאגן שהיה בחדר ומיהרתי ללכת לפני שהוא יספיק לומר עוד משהו.
אני לא יודעת מה הפתיע אותי יותר, זה שכביכול החבר שלי משתמש בסמים מאחורי הגב שלי או דווקא ההתפרצות זעם שתקפה אותו לפני כמה דקות?
הרגשתי כאילו עומד מולי ליאב אחר, זה לא ליאב שלי. לא אותו ליאב שהתאהבי בו.
העפתי מבט בידי שהמשיכה לדמם, אני חייבת למצוא דרך להסתיר את המכה המכוערת הזו, שלא לדבר על הדימומים.
אני לא יכולה לחזור הביתה עכשיו, בטח לא שכולם נמצאים בבית ובוחנים כל תזוזה ותזוזה שלי.
ללכת לנועה זה לא ממש בא בחשבון, רבנו לפני כמה ימים. ככה שאני לא חושבת שהיא תשתוקק לראות אותי.
אז כנראה שנשאר רק מקום אחד שבו אוכל להרגיש חופשיה ובטוחה.

•לידור•
״לידורי, עיוני אתה בטוח שאתה מסתדר לבד?״ שמעתי את קולה של אימא על הקו.
״הכל בסדר מאמא, שבי, תנוחי, תהני בחופשה שלך זה הכי חשוב.״ עניתי.
״תזהר לא לעשות שטויות.״ אמרה באזהרה.
״מבטיח.״ צחקקתי. ״הכי חשוב עכשיו שתתרכזי רק בלהנות.״ הדגשתי.
לפתע נשמע צלצול בדלת. ״טוב מאמא, אני אדבר איתך אחר כך, ד״ש לאריק וללבנה.״ אמרתי.
״ביי, חיים שלי.״ ניתקתי את השיחה.
פסעתי בגרירת רגליים לכיוון הדלת. 

פתחתי את הדלת, להפתעתי אביב עמדה בפתח.
״היי,״ אמרה בחיוך.
״היי,״ החזרתי לה חיוך.
הופעתי לראות את אביב עומדת בפתח.
״כנסי.״ הזמנתי אותה להיכנס.
״הרבה זמן לא הייתי כאן.״ היא בחנה בעיניה את הבית.
״כמו שאת רואה, שום דבר לא השתנה.״ חייכתי.
״כן.״ היא החזירה לי חיוך.
שנינו התיישבנו על ספת העור החומה בסלון. במשך כמה דקות שררה שתיקה בחדר.
הבחנתי בפנייה שהיו על לחייה שאריות של דמעות יבשות.
״קרה… קרה משהו?״ לא יכולתי שלא לשאול את השאלה שכל כך מתבקשת.
״אני… זה לא משנה.״ היא השפילה מבט.
״נמש…״ ליטפתי את שיערה החלק כקשרים.
״עזוב דורי, סתם רציתי קצת להתרחק מהכל, מכולם.״ היא ענתה.
״אוקיי.״ מלמלתי.
כשאביב לקחה את השלט והדליקה טלוויזיה, לא יכולתי שלא להבחין בפצע שבצבץ מהשרוול של חולצתה.
״אז מה נראה?״ שאלה והניחה את רגליה על השולחן.
״מה קרה לך ביד?״ שאלתי בבהלה, התעלמתי לגמרי מהשאלה שלה.
״סתם. נפצעתי באימון.״ היא ענתה.
״אביב…״ רטנתי.
״זה מה שקרה, באמת.״ היא ענתה.
״העיניים שלך…״ הבטתי אל תוך עיניה שנותרו לידן שאריות של דמעות. ״את בכית.״ הנחתי את ידיי על שאריות הדמעות היבשות שנותרו על פנייה.
״לידור… די. בבקשה.״ היא התחננה.

•אביב•
״תספרי לי את האמת.״ הוא התחנן.
״אני…״ התחלתי לגמגם.
״טוב, אני הולך להביא כמה דברים בשביל לטפל לך בזה, בינתיים תחשבי על תשובה.״ הוא אמר.
נותרתי לבדי בסלון, התבוננתי בידי החבולה. 
התלבטתי עם עצמי מה לעשות, לספר ללידור את מה שבאמת קרה או לעשות מה, לשקר?
בכל רגע לידור אמור לרדת למטה חזרה ועדיין אין לי תשובה.
צעדים בקעו מכיוון המדרגות, יכולתי לנחש שזה לידור, יד אחת שלו אחזה בצמר גפן ויוד וידו השנייה אחזה בתחבושת לבנה.
הוא התיישב לידי, על הספה, נתתי לו לטפל בידי החבולה.
לידור שפך כמה טיפות יוד על הצמר גפן הלבן והניח על ידי.
נאנקתי מכאב, נשכתי את שפתיי התחתונה. לידור חייך אליי חיוך מעודד.
באותו רגע עברה בי צמרמורת בכל הגוף, לא ידעתי אם זה מהיוד שהונח על פצעי ושרף מעט או שזה דווקא נובע ממגעו של לידור.
״טוב, נראה לי שסיימנו עם הצמר גפן והיוד.״ הוא השליך חתיכת הצמר גפן אשר הייתה ספוגה ביוד ובמעט דם לפח.
הוא עטף את ידי החבולה בתחבושת לבנה.
״סיימנו.״ הוא חייך.
״תודה.״ חייכתי כשהבטתי בידי, לידור הביט בי מחכה לתשובה לשאלה ששאל.
״חשבת להיות רופא? ממש מתאים לך.״ ניסיתי להתחמק. חיוך קטן נפלט מפיו.
״אביב, אני לא רוצה ללחוץ עלייך יותר מידי. כשתחליטי שאת רוצה לדבר עם מישהו את תמיד מוזמנת לבוא אליי.״ הוא אמר.
אהבתי את זה שהוא לא לחץ עליי יותר מידי לספר לו מה קרה, שהוא נותן לי את החופש שלי.
אני מרגישה בטוחה ומוגנת שאני איתו.
״אני אזכור את זה.״ אמרתי בחיוך, הוא חייך אליי חזרה. במשך כמה דקות נשארנו באותו המצב, כששנינו מביטים אחד בשנייה בחיוך.
העיניים הירוקות שלו… יכולתי להביט בהן עוד שעות, עד שהייתי מרגישה שאני מתחילה לטבוע בהן. 
״טוב, אני חושבת שכדאי שאני אלך, שלא ידאגו לי יותר מידי.״ שברתי את השתיקה.
למרות שבכלל לא רציתי ללכת.
״חבל, חשבתי שלפחות נכין ארוחת ערב לפני.״ אמר באכזבה.
״אתה יודע מה?״ שאלתי, לידור הביט בי בשאלה. ״קיבלת.״ חייכתי. הוא חייך אליי חזרה.
שנינו לא בזבזנו יותר מידי זמן ורצנו למטבח.

•אליאור•

הסתתרתי מאחורי השיחים, וידאתי ששמעון ואישתו נוסעים. התבוננתי בשמעון ואישתו עולים על המכונית ולאט לאט מתחילים להתרחק.
הסטתי את מבטי לכיוון חלונה של ירדן, חדרה היה מואר.
חיפשתי את הסולם שירדן השאירה לי בפעמים הקודמות שבאתי לבקר אותה.
בגלל שאף אחד בבית של ירדן, אפילו לא העוזרת יודעים שאנחנו יחד אני צריך להתגנב לביתה בדרך יצירתית.
הצמדתי את הסולם אל מבנה הבטון והתחלתי לטפס.
טיפסתי צעד צעד, ממדרגה ממדרגה. הלב שלי התחיל לפעום בחוזקה רק מהקרבה אליה.
הגעתי למדרגה האחרונה בסולם, נעמדתי במרפסת שיצאה מחדרה של ירדן. פתחתי את התריס בקטנה והצצתי ממנו.
ירדן ישבה על מיטתה לבושה בפיג׳מה קצרצרה ושיערה קלוע בצמה יפה. ספרים, מחברות וערימת דפים היו פרוסים מסביבה.
״אליאור!״ ירדן זינקה בהתרגשות ממיטתה ורצה אליי.
״יפה שלי!״ הרמתי אותה וסובבתי אותה באוויר.
לא ייאמן כמה התגעגעתי אליה, לריח שלה, למגע שלה.
התנפלתי עליה בנשיקות. אני מת עליה, מת!
״מה אתה עושה פה?״ שאלה בפליאה ותוך כדי ליטפה את לחיי.
אח, מה שהמגע שלה עושה לי.
״התגעגעתי.״ עניתי בחיוך.
״זה מסוכן מידי. מה אם אחד ההורים שלי יראה אותך?״ שאלה בדאגה.
״נעע, הם בכלל נסעו לאיזו חתונה משהו בצפון.״ עניתי. ״ייקח להם לפחות עוד כמה שעות טובות עד שיחזרו.״ אמרתי בחיוך.
״אני מתה עליך.״ היא צחקקה.
״התגעגעתי אלייך.״ אמרתי בחיוך.
״גם אני התגעגעתי אליך.״ היא חייכה.
״כמה?״ שאלתי בקול ילדותי.
״המון המון.״ אמרה בקולה המתוק.
״איך מתקדמים הלימודים?״ התיישבתי על מיטתה, החזקתי דף בידי וקראתי אותו ברפרוף. ברור שלא הבנתי כלום, לימודים זה סינית בשבילי.
״נחמד.״ ענתה בייאוש.
״בגרות במה יש לך?״ שאלתי בהתעניינות.
״ספרות.״ היא ענתה.
״בבגרות בלשון תבואי אליי, אני אלמד אותך כל מה שאת צריכה לדעת.״ חייכתי חיוך שובב.
״אתה טוב בלשון?״ שאלה בפליאה.
״טוב מאוד.״ חייכתי חיוך שובב. ״אני יכול להדגים לך אם תרצי.״ אמרתי בקול מגרה.
״באמת?״ שאלה בציניות וחייכה חיוך ממזרי.
״באמת.״ חייכתי.
״אז אני רוצה.״ היא צחקקה.
״כרצונך עלמתי.״ אמרתי. תוך שניות ספורות התנפלתי לה על הפה. אח… כמה התגעגעתי אליה.
הנשיקה התחילה כנשיקה עדינה שלאט לאט הפכה ללוהטת ומלאת תשוקה.
סילקתי עם ידי את כל הספרים והמחברות שהיו על המיטה, השכבתי את ירדן על המיטה ועליתי מעלייה, המשכנו להתנשק בלהט ובתשוקה.
אבל אז נעצרתי, ידעתי לאן זה הולך לגלוש מכאן, לא רציתי לכפות על ירדן לעשות את זה עוד לפני שהיא מוכנה.
״למה עצרת?״ שאלה ירדן בתמימות.
״אני לא רוצה לכפות עלייך לעשות את זה, אני אחכה לך כמה זמן שצריך.״ אמרתי.
״אליאור…״ היא קטעה אותי.
״באמת ירדני, אני בסדר גמור. נעשה את זה בזמן שלך, אני אחכה לך.״ אמרתי בכנות.
״אליאור, אתה מוכן להקשיב לי שנייה?״ היא צחקקה, הבטתי בה בשאלה.
״אני מוכנה.״ היא אמרה בחיוך.
״לא ירדן, אני לא רוצה שתסכימי מתוך לחץ. אני אוהב אותך, אני אחכה לך כמה זמן שצריך.״ אמרתי ברוגע.
״אולי תקשיב לי פעם אחת?״ היא צחקה.
״אני מוכנה.״ אמרה באיטיות.
״ירדן אני…״
״אני אוהבת אותך, הכי בעולם. יש לנו את הדבר שהמון זוגות חולמים שיהיה להם.״ היא אמרה.
״שהוא?״ שאלתי בתמימות.
״אהבה.״ היא חייכה.
בדבר אחד ירדן צודקת, מה שיש לנו אין לאף זוג אחר בעולם. אהבה אמיתית.
״אני,״ נשקתי למצחה. ״אוהב,״ נשקתי לאפה. ״אותך.״ נשקתי לשפתיה, היא צחקקה צחוק מתוק. 
נסחפנו לעוד נשיקה לוהטת מלאת תשוקה ומשם העניינים רק המשיכו להתחמם.
כשיש לך אהבה אמיתית, אתה לא צריך יותר מזה.