אולי אני טועה..

את חברה שלי.
הצחוקים שאני עושה איתך כשאת בראש, והשיחה שאני מנהלת איתך כשאת מבינה.
שוב פעם בגלל טעויות שאני עושה הכל נהרס.
את באמת חשובה לי יותר מהכל. יותר מכל דבר אחר. מכירות רק חוגשים אבל הראש שלך ושלי כל כך דומה. שנינו עברנו דברים. שנינו בוגרות. שנינו מבינות.
השקט הזה שיש כשאנחנו לבד.. היום, אני מבינה פתאום למה.
אני עוד אחת בשבילך.. בדיוק כמו שאמרת אתמול. מרוב שאנשים פגעו בך, את כבר לא נקשרת לאף אחד. וברגע שאני אלך, את תמצאי לך מישהי אחרת שתחליף אותי. וזה כןאב לי.
כי אני לא רוצה להיוץ חלק מהעדר הזה שלא חשוב לך. אני רוצה שאני אהיה חשובה לך, אני רוצה שתהיי פתוחה אליי ותרגישי איתי הכי הכי בנוח לדבר על הכל. על הכל. שתהיי את איתי בכל מצב.
שכשנריב, זה יציק לך.
ראיתי, חיימשלי. ראיתי על הפנים שלך שהרגשת אבודה. ואולי טעיתי.
אולי אני סתומה שסתם מדמיינת שאכפת לך, ושאני קרובה אליך ושאנחנו דומות ברמה מפגרת. אולי כשישבת ליד הילדה ההיא שאת שונאת וצחקת ודיברת, זה לא כדי להראות לי שהריב ההוא לא הציק לך.
ואולי אני פאקינג צודקת.
את זו שטרחת להדק את הקשר, אז מן הסתם שהיה לך אכפת מזה, לא? ואז התווכחנו. וראיתי שישבת לידה, אבל הסתכלת הרבה עליי. ורציתי כל כך לקרוא לך, לומר לך, תשבי לידי. זה בסדר זה עבר. פעם ראשונה שאני רבה עם מישי וזה באמת מציק לי. מציק לי. ועושה לי שורף בגרון שורף.
את הכי יקרה לי בעולם. ואני מקווה שמחר, כשאני אתעורר, הכל יהיה יותר טוב. אוהבת אותך בלי סוף. לילטוב, אהבת חיי.