עולם חד-גוני

העולם הוא חד-גוני בעיני.
אפור, עם דפוס קבוע שחוזר על עצמו שוב ושוב.
אני יורדת מההסעה לבית הספר, עוברת את הכניסה. המון תלמידים עם אוזניות הולכים מכונסים בעצמם. כולנו הולכים בקו ישר, ישר לאותם בניינים שוממים, שנושאים שמות של אנשים שכבר מתו. זה אחד הדפוסים הקבועים שאני נתקלת בהם שוב ושוב – שמות של אנשים מתים.
וזה כל כך עצוב – בגוון כהה של אפור.
מידי פעם אני רואה אותם לצד הדרך. יושבים על הדשא או על אחד הספסלים, מביטים בנו, ילדים שממהרים לשיעור. להם יש זמן. בשבילי הם כמו כתמי צבע בתוך הרקע האפור השומם.
ילד שיושב על ספסל ושומע בקולי קולות מוזיקת ראפ. הוא בוהה בנו במבט האדיש שלו, והשיער הבלונדיני הבהיר שלו זוהר לעומת בגדיו השחורים. הוא כולו כתם צהוב בוהק.
שתי בנות בוגרות מדברות אחת עם השנייה בלחש. חתול אחד נתקע עם הרגל בתוך שקית ניילון והן עוזרות לו בעדינות לצאת. השיער של שתיהן צבוע – של אחת באדום ושל השנייה בלבן. הן לבושות בסגנון פאנקיסטי משהו, ובולטת לי בעיניים העובדה שאחת מהן לא עם חולצת בית ספר. שתיהן כתמים עליזים של אדום ולבן, שגוון ורדרד מפריד ביניהן.
ילד אחד יושב ישיבה מזרחית על אחד משולחנות השיש בדשא ובוהה בנעליים שלו. הוא חובש כובע צמר עם פונפון בקודקוד, ומרכיב משקפי היפסטר מרובעות. הוא מקיש עם ידו על השולחן, וזה נשמע כמו קוד מורס. לרגע הוא הרים את ראשו ומבטו נתקל בי, והעיניים הכחולות שלו זהרו מעבר למשקפיים. הוא מוריד את מבטו מיד, בחוסר עניין מופגן, ומקיש עוד קוד מורס. הוא כתם כחול נאיבי, והוא מרגיש לי כמו מגנט גדול של צומת לב.
אבל אז כבר הגעתי אל הבניין. הכל חוזר להיות אפור. הפתח כניסה האפור, המורה עם השיער המאפיר שמפקחת עלינו והטלוויזיה שמתריאה שאין עדכונים חדשים להיום. ציטוט של ג'ימי הנדריקס מופיע בצד המסך, אבל לאף אחד לא באמת אכפת.
אני עולה במדרגות. צעד אחרי צעד איטי. לפעמים פשוט נמאס לי. אני לא לא רוצה לקום בבוקר, אני לא רוצה לצאת מהבית. אני לא רוצה כלום. וזה לא שאני בודדה, ההפך הוא הנכון. פשוט כבר מאז סוף היסודי איבדתי לאט לאט את יכולת ליהנות מדברים. החיוכים שלי מזויפים, אני יושבת כל היום בבית ובוהה בקיר. אני מרגישה שקשה לי למצוא טעם בחיים.
אני עוצמת עיניים לשנייה ונאנחת. יד נוגעת לי בכתף, ואני מסתובבת לראות מי זה. זאת ידידה שלי. אנחנו יושבות אחת ליד השנייה באנגלית. אנחנו מדברות רק כשצריך, אבל אני בכל זאת מחבבת אותה.
"התיק שלך פתוח, הלפטופ כמעט נופל", היא מצביעה על התיק שלי. אני מורידה את התיק במהירות וסוגרת אותו. אני אומרת "תודה" צרוד, כי לא הוצאתי מילה מאז אתמול בערב.
אבל היא כבר עלתה במדרגות, מרכיבה שוב את האוזניות הכחולות על האוזניים שלה. השיער הג'ינג'י הקצר שלה מתנופף מעט. היא לבושה שונה משאר הבנות – מעט כמו ילדה מאנימה יפנית. והיא הצילה לי את הלפטופ.
שאר הילדים שעברתי לידם לא טרחו להעיר לי בכלל. לפתע אני קולטת שבטח יצאתי מהבית ככה. רק היא העזה להגיד לי…
חיוך קלוש עולה על פניי. אני עולה במהירות אל סוף המדרגות, משיגה אותה. היא מסתכלת עליי בשאלה, מבלי להוריד את האוזניות. אני אומרת שוב ללא קול, 'תודה'. היא מהנהנת ונכנסת איתי לכיתת אנגלית. כולה כתם כתום זרחני.
בשביל אנשים כאלה שווה לחיות.