המוסד# פרק 3

איפה אני? לאן הגעתי לעזאזל ומה אני חשבתי לעצמי. לא הייתי צריכה להרביץ לו.
הייתי בתוך חדר קטן וצפוף בתוך מיטה קשה ושמיכה ענקית שעצרה את נשמתי מרוב שהייתה עבה.
" הנה היא. תהיי איתה עדינה " שמעתי קול אומר ונבהלתי
" שלום ניקול. אני סוזי. אני הפסיכולוגית של המוסד. הבנתי שהיו לך כמה בעיות לא נעימות."
היא אמרה. היה לה מראה רגוע כזה. היא לבשה שמלה כחולה בהירה ונעלי עקב לבנות עם עקב קטן.
" זה לגיטימי ששלחו אותך לפה." היא אמרה
" מה לגיטימי בזה. שעכשיו כולם חושבים שאני פושעת. תוציאו אותי מפה או שתביאו לי
עורך דין " צעקתי ונהייתי אדומה קצת
" ניקול תרגע.."
" לא אני לא ארגע! זה לא הוגן שאת המפגר שהרביץ לי לא שלחו לפה ואותי כן! אני לא מחזירה לאף אחד אני מגנה על עצמי" אמרתי אך נשארתי חזקה במקומי. נחושה לברוח ולא לבכות.
" את מבינה שלהישלח לפה זה לא עונש, זה שיקום שלך" היא ליטפה את שיערי.
"עזבו אותי. אני רוצה הבייתה!" קולי כמעט נשבר
" אין לי אפשרות לעשות זאת. עכשיו תלכי לישון כי מחר מצפה לך יום קשה יחסית"
" עזבי אותי"
" טוב. " היא אמרה ,חייכה והלכה.

~~~
חיכיתי למישהו שיפתח כבר את המנעול . ניסיתי לפתוח את החלון ולא הצלחתי.
" אוף.. "מלמלתי ונהייתי רעבה קצת.
בינתיים סיירתי קצת בחדר. הוא ממש גדול ומרווח עם קירות בצבע לימון בהיר
ורהיטים לבנים.
ישבתי על המיטה וניסיתי עוד פעם לפתוח את הדלת. זה לא הצליח לי אז בעטתי בה הרבה עד שכבר התחילה לכאוב לי הרגל.

נקודת מבט של מייקל:
מה הסיפור זל הילדה הזו? היא נראית כל כך.. שונה ממה שהכרתי אותה. וזה הכי מפתיע שהיא לא זוכרת את זאק. הם התנשקו יום לפני ששלחו אותה לשם.
הרופאה הגיעה . פתחתי לה את הדלת וחייכתי
" איפה היא?" היא חייכה חיוך עייף
" למעלה." הובלתי אותה לחדרה של ניקול

נקודת המבט של ניקול:
מישהו פתח את הדלת. זו הייתה ההזדמנות שלי לברוח.
" שלום ניקול. אני הרופאה שבאה לבדוק אותך." היא חייכה החיוך מרגיע
ידעתי שזה לא עומד להיגמר טוב..