כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 30

•אביתר•
הגעתי להוסטל לחפש את לינוי. המנהלת בהוסטל אמרה שלינוי כמעט ולא מגיעה לישון בהוסטל.
אני כבר לא יודע מה לעשות, חיפשתי אותה כמעט בכל השכונה. אני רק מקווה שלא קרה לה כלום.
הפלאפון שלי הוצף בהודעות. חלקן מאביב, והחלק הנוסף מאליאור ודור. כולם תוהים לאן נעלמתי.
אולי אחרי הכל איבדתי אותה, אולי בכל זאת אני צריך לוותר.
הסתובבתי בדרכי לכיוון הבית, בדרך עברתי מהפארק. מוזיקה חזקה בקעה מכיוון הפארק וחבורת נערים בגיל שלי ישבו סביב נרגילות. בקבוקי אלכוהול היו מפוזרים לאורך הפארק.
לפתע, העיניים שלי קלטו דמות מוכרת בתוך כל החבורת נערים שרבצה בפארק. התקרבתי אליהם לאט בצעדים זעירים.
לא האמנתי למה שעיניי ראו, את לינוי לבושה בלבוש מינימלי, סיגריה אחת בידה ובקבוק בירה ביד השניה וחבורת בנים סביבה. היא הייתה נראית שיכורה.
הייתי מזועזע. לא האמנתי שזו אותה לינוי, לינוי שלי.
״אביה!״ היא קפצה עליי בחיבוק איך שראתה אותי. היה לה ריח זוועתי של סיגריות ואלכוהול.
״לוני, תסתכלי עליי.״ אחזתי בפנייה, יישרתי את מבטה אליי. ״לוני, כמה שתית?״ שאלתי בדאגה, לפתע היא פרצה בצחוק.
״מה עשיתם לה? כמה נתתם לה?״ צעקתי על אותה חבורת נערים שהייתה איתה, גם הם היו נראים מחוקים לגמרי.
״לוני…״ הסטתי את מבטי אליה.
״אתה חמוד שאתה דואג.״ היא חייכה. היא הייתה מחוקה לגמרי. היא הניחה את ידה על לחיי. המגע שלה העביר בי צמרמורת נעימה בכל הגוף, המגע שלא הרגשתי על גופי כבר שבוע. כמה התגעגעתי אליה.
הרמתי אותה בשתי ידיי והתרחקנו מכולם.
״אוו, שובב אתה.״ היא צחקקה כשהיא הייתה לי בין הידיים כמו תינוקת.
הנחתי אותה על אחד הספסלים, נעמדתי מולה וכרעתי ברך. הבטתי בה בעצב, כאב לי לראות אותה ככה.
״אתה מתכוון להסתכל עליי עוד הרבה?״ היא צחקה.
״חכי פה.״ מיהרתי לרוץ לפיצוציה ממול, קניתי בקבוק מים. קיוויתי שהיא באמת תחכה ולא תברח.
חזרתי לפארק בריצה, להפתעתי היא עוד הייתה שם, בדיוק באותו מצב כשעזבתי אותה.
״מה, אתה צמא?״ היא שאלה. ״יכולת לבקש, הייתי נותנת לך שלוק או שניים.״ היא הצביעה על האלכוהול שהיה בידה.
לקחתי את הבקבוק מידה, הטחתי אותו ברצפה. שניות ספורות לאחר מכן הזכר היחידי שנשאר מאותו בקבוק היו רסיסי זכוכיות שהתפזרו ברחבי הפארק.
״מה אתה עושה?״ היא צעקה.
״מצטער, יפה שלי.״ מלמלתי. פתחתי את בקבוק המים  ושפכתי אותו על לינוי.
״זה קר!״ היא קפצה במקומה. האמת שזה דיי הצחיק אותי לראות אותה ככה.
״מה אתה צוחק?״ היא שאלה בעצבים. לאט לאט היא מתחילה לחזור לעצמה.
שנינו התיישבנו על הספסל, היו כמה דקות של שתיקה בנינו.
הסטתי את מבטי ללינוי, ראשה היה מושפל לכיוון הקרקע, היא חיבקה את עצמה. היה נראה שקפאה מקור.
״קחי, תלבשי את זה. שלא תתקררי.״ הורדתי את הג׳קט שלי, ונתתי לה אותו.
״תודה.״ אמרה בביישנות וכיסתה את עצמה עם הג׳קט. שוב נוצרה בנינו שתיקה, כל אחד היה מרוכז במחשבות שלו.
״הייתי בהוסטל. חיפשתי אותך.״ שברתי את השתיקה.
״אני… אני…״ היא התחילה לגמגם.
״אני לא מבין למה לא סיפרת לי על זה קודם.״ כעסתי.
״פחדתי. פחדתי שאם תגלה שאני מההוסטל אתה תעזוב אותי.״ היא השפילה מבט.
״לא הייתי צריך. כבר עשית זה יפה מאוד בעצמך.״ עניתי במעט כעס.
״זה לא משנה עכשיו. מה שהיה היה. תעזוב אותי.״ היא צעקה וקמה ממקומה בכוונה ללכת.

״שבוע,״ אחזתי בידה, סובבתי אותה אליי. ״כבר שבוע שאני לא מפסיק לחשוב עלינו, אני לא מפסיק להאשים את עצמי איך הרסתי לעצמי את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.״ הסתכלתי לה עמוק אל תוך עיניה הירוקות, העיניים שאני כבר מכיר בעל פה.
״אביה,״ היא ניסתה להתחמק.
״אני אעשה הכל בשבילך, הכל. אני לא מוכן לאבד אותך.״ התחננתי.
״לא מגיעה לך אחת כמוני, מגיעה לך מישהי טובה יותר ממני.״ היא אמרה בעצב.
״אני לא רוצה אף אחת אחרת, אני רוצה אותך.״ אחזתי בפנייה בשתי ידיי. ״אותך ורק אותך.״ הבטתי עמוק אל תוך עיניה.
״אביה, די בבקשה.״ היא התחננה.
״אני אשתנה בשבילך, אני אעשה הכל.״ אמרתי בנחישות.
״לא.״ היא נענעה ראשה לשלילה. היא השתחררה מאחיזתי וברחה בריצה.
נותרתי לבדי על הספסל בפארק, 
הייתי מאוכזב מעצמי, לאן נעלמה כל הרוח קרב שבאתי איתה, איך נתתי לה ללכת. שוב.

•אביב•
״התקשרתי כבר שלוש פעמים. הוא לא עונה.״ אמר אליאור.
״אני רק מקווה שלא קרה לו כלום, לתינוק שלי.״ אימא התחילה לבכות, אבא ניגש להרגיע אותה.
המסיבה הסתיימה, הבית החל להתרוקן לאט לאט, השעה הייתה שתיים לפנות בוקר ועדיין אין שום סימן מאביתר.
אני רק מקווה שהוא בסדר, שלא קרה לו שום דבר.
״אוח, אני משתגע מהילד הזה. משתגע!״ אליאור הטיח את ידו בשולחן במטבח.
״אני מקווה שלא קרה לו כלום. עם כל מה שהולך היום בחוץ.״ אמר אבא.
״התינוק שלי,״ הבכי של אימא רק התחזק יותר.
״כשהוא חוזר הביתה אני הורג אותו!״ צעק אליאור.
״זה לא יעזור אם נתעסק בהאשמות מיותרות עכשיו, נכון?״ צעקתי.
״אז מה את מציעה שנעשה, יש לך רעיון יותר טוב?״ הוא צעק.
עשיתי פרצוף חמוץ, שילבתי את ידיי על חזהי, התיישבתי על הספת העור הלבנה.
״הכל יהיה בסדר, יפה שלי.״ ליאב ניסה לעודד אותי.
״אוף, איפה הוא כבר? למה הוא לא חוזר?״ ייבבתי בבכי.
אחרי שניסיתי להילחם עם הדמעות שביצבצו בעיניי, הרגשתי שאני לא יכולה לשמור יותר בפנים. ברגע אחד, בשנייה אחת כל המתח והכאב שהיו בי יצאו החוצה.
״די, קטנה שלי יהיה בסדר.״ ליאב משך אותי אליו לחיבוק.

•אביתר•
הפלאפון שלי לא הפסיק לצלצל, אני יודע שבטח כולם משתגעים בבית מרוב דאגה. באותו רגע הרגשתי שלא רציתי לראות אף אחד שלא נדבר על לשמוע.
רציתי להיות לבד, להתכנס בתוך עצמי, ניסיתי לעכל שהפעם זה באמת נגמר. שהפסדתי אותה והפעם לתמיד.
אחרי חצי שעה שישבתי וחשבתי עם עצמי הבנתי שאין לי מה לחפש פה יותר. 
החלטתי שהגיע הזמן לחזור הביתה, אספתי את עצמי ופסעתי לכיוון הבית.
כנראה שבכל זאת לינוי היא לא מה שאני מחפש, כנראה שאחרי הכל מה שהיה בנינו לא באמת היה אמיתי.
אולי אחרי הכל עולם הסטוצים והרווקות מתאים לי יותר?
״מתי אמרתם שראיתם אותו בפעם האחרונה?״ נכנסתי הביתה, הופתעתי לראות את כל הבאלגן וההיסטריה שהתחוללו בבית.
״אביה, תינוק שלי.״ אימא עטפה אותי בחיבוק חם.
״מפגר, שלא תעז לעשות לנו את זה שוב.״ אביב ייבבה בבכי והצטרפה לחיבוק.
״רגע… מה קורה פה, מי זה?״ השוטר הצביע עליי.
״אני כנראה מי שאתה מחפש.״ שיערתי.
״אתה אביתר?״ הוא שאל.
״כן. זה עניתי.״ עניתי בביישנות, אימא ואביב עטפו אותי בחיבוק משני הצדדים. הבחנתי במבטו של אליאור שהיה נראה ממש כועס אבל ממש. ואבא… פניו של אבא היו זעופות אבל ברגע אחד הכעס התפוגג ומבטו התרכך.
״טוב… אז אני מניח שעבודתי הסתיימה.״ אמר השוטר.
״אנחנו ממש מתנצלים על כל הטרחה.״ אמר אבא בהתנצלות.
אימא ליוותה את השוטר החוצה, אליאור המשיך להביט בי במבט רצחני, אביב עטפה אותי בחיבוק. שתיקה שררה בבית.
הסתכלתי על כל פינה ופינה בבית רק לא להסתכל לאליאור בעיניים. ניסיתי להתחמק ממנו.
הרגשתי עייף, מופסד ובעיקר מאוכזב. הדבר היחידי שיכול עוד איכשהו לשפר את המצב שלי היא שינה. באותו רגע רק רציתי לדמיין שזה סיוט ובעוד שניות ספורות אני עומד להתעורר.
״טוב אני…״ נעמדתי במקומי, התכוונתי לעלות לחדר שלי. כל המבטים הופנו אליי.
״לילה טוב.״ מלמלתי.
״שב פה, אתה לא זז לשום מקום!״ אליאור אחז בידי.
״אני דיי עייף, אז אולי נשמור למחר את כל האשמות.״ נאנחתי.
״אתה פשוט חצוף, ממש לא אכפת לך איך כולם דאגו לך.״ אליאור צעק.
״אני מצטער, אני…״התנצלתי.
״לא אחראי? אגואיסט? חוצפן?״ אליאור הטיח בי האשמות.
״אני כל מה שתגיד, רק תן לי ללכת לישון, בבקשה.״ אמרתי בכניעה.
עליתי לחדר שלי, לא נתתי לו או למישהו אחר בבית הזדמנות להגיב.
נכנסתי לחדרי, טרקתי את הדלת אחריי בחוזקה. נזרקתי על מיטתי, בהיתי בתקרה.
אולי אני לא אוכל לדעת מה יקרה בעתיד, אם אצליח איי פעם לשכוח את הסיפור אהבה שלי ושל לינוי.
אבל דבר אחד בטוח, אני עם אהבה גמרתי.