זיכרון ילדות, אומנם כבר עבר

"בוקר" שמעתי את אחי הגדול צועק מבעד לאוזני. "קומי כבר" הוא הוסיף בקול ילדותי.
"קמה" לחשתי בעיפות ושמעתי את נקישות רגליו נחלשות אל מחוץ לחדר.
קמתי מהמיטה לכיוון חדר המקלחת שבחדרי. שטפתי את פני, סירדתי את שערי והתאפרתי מעט.
הלכתי לכיוון ארוני הלבן הגדול והוצאתי ממנו ג'ינס לבנבן ארוך וחולצה רופפת ורודה. נעלתי את נעלי הוונס השחורות שלי וירדתי במדרגות אל עבר המטבח.
"בוקר טוב" אמרתי לאימי ולאחי והם השיבו לי חזרה.
החלטתי לא לאכול, שמתי את תיקי הורוד שחור על הגב ויצאתי לכיוון בית הספר.
המשכתי ללכת בשביל הגדול המוביל אליו. בערך עשר דקות של הליכה.
"שלום לך" שמעתי וראיתי שאני אנשים לא מוכרים עומדים לפני ואקדח בידם, ישר הבנתי זה בגללי.
רצתי מהר חזרה למגרש המכוניות שבביתי ולקחתי את המפתחות שבמזל היו בכיסי. רצתי לכיוון המכונית השחורה שלי ונכנסתי אליה במהירות. הטנעתי את האוטו מהר כשברקע אני שומעת קול יריות חזק מתקרב לכיווני "הם אחרייך" לחשתי ונסעתי במלוא המהירות לדירה שלי באחד השדות הגדולים של טנסי, אף אחד לא יודע עליה.
הבטתי לאחור כשאני רואה אותם רצים חזרה כנראה לקחת רכב גם אך הם לא יספיקו.
דמעות התחילו לזלוג על פני.
אז איך הגעתי למצב הזה.. הכל התחילו באותו יום רגיל קמתי לשגרה רגילה והלכתי לכיוון בית הספר, היום עבר רגיל.
בדרך חזרה לבייתי עברתי ליד בית גדול ונטוש כשאני רואה צל הולך מאחורי בצורה חשודה. התחלתי ללכת מהר יותר, כמעט ורצתי שכראיתי את הצל מתקדם אחרי במהירות. התחלתי לרוץ אך לא מהר מספיק, הוא תפס אותי, כלא אותי באותו בית ואנס אותי כמה פעמים. לאחד כמה ימים שנעדרתי והמשטרה חיפשה אותי הוא יצא לכמה דקות ואני יצאתי "לסייר" בבית. תכננתי תוכנית מושלמת לבריחה אך היא השתבשה כי חזר מוקדם מידי. בלב ברירה לקחתי את הסכין שהכנתי בכיסי והרגתי אותו.
כמובן שברחתי לביתי וסיפרתי את הסיפור אך את החלק של הרצח השכחתי מהם. סיפרתי שלא ידעתי היכן הייתי למרות שידעתי טוב מאוד. המשטרה עדין מחפשת את אותו איש אך הם יפסיקו בקרוב, המקרה יעלם.
האנשים האלה כנראה קשורים אליו, הם גילו שרצחתי אותו.
"תראי מה עשית" אני צועקת בעצבים על עצמי כשהדמעות ממשיכות לנזול.
אחרי שעות ארוכות אני מגיעה לדירה, ארמון. מקום ענק בעל שלוש קומות. אך הוא לא מוזנח ולא נטוש הוא מדהים.
בצבע לבן שמנת מהודר מבחוץ וגם גינתו חיה ונושמת.
אני מקפידה לבוא לפה הרבה כדי להאכיל את החיות, לרכב על הסוס שלי.
היו לי הרבה חברים כאילו חבר חבר אבל זה נגמר מהר, תמיד.
צעדתי אל תוך המבנה כשהדמעות כבר התיבשו על פני והעצבים והפחד כבר זלגו איתן.
נשכבתי במיטתי מבינה שכבר לא אחזור הביתה, לא אראה את אחי את אימי יותר והדמעות והכאב חזרו אלי זלגו על לחיי.
אני לא אוכל לחזור לשם בזמן שאותם אנשים מחכים לי. ומה יקרה אם יעשו דבר למשפחתי? יכול להיות שהם כבר עשו.. אני חושבת לעצמי על דבר זה יום וליל מאז שאני פה, מאז אותו יום, לפני עשר שנה.
מדהים אותי כי אני זוכרת כל פרט מאותה תקופה, את צבע המדרכה ואת צבע הבית ומה שהיה בו.
זיכרון, זיכרון ילדות שנמשך עד היום.