צוללת

רגע לפני שאני צוללת לתוך המעמקים , לתוך המקום שנוח לי בו , אני מסתכלת , וחושבת .
מסתכלת על הים , על הגלים , על הסלעים .
מסתכלת על האנשים שמחזקים יד ביד , אנשים שעוד לא ראו ולא חוו כלום .
מסתכלת ומבינה שאני לא מתאימה לפה , לעולם הזה .
אני מתאימה לים , לשקט , לרוגע .
שם אני מוצאת את עצמי , לא בין מיליוני אחיי והורי האבודים .
לא בין אנשים , אוהבים , סוחרים וטמבלים .
לא בין המציאות , לא בין אנשים שהעולם מחייך אליהם .
אני רוצה את העולם שלי , את העולם שמרפה מין הכאב , שיש לו זמן אלי .
את העולם שהוא שקט , שמקשיב , שאני חייה בו את חיי .
את המקום שלי , שישימו לב אלי .
מסתכלת על השמיים הצלולים , על הציפורים .
ולא מתחרטת .
אני לא רוצה לחיות בעולם של גבולות , של דבש ושל אושר .
אני רוצה לחיות בעולם שלי , בעולם ללא חוקים וגבולות ,
בעולם שקט , ששמים לב אלי , בעולם אחר .
בעולם שאני מוצאת את עצמי ,
בעולם שאני יכולה להרפות מין הכאב ,
אבל עדיין לחשוב עליו ולדון בו .
בעולם שאני יכולה לדבר בלי לרעוד , לחשוב בלי הפרעה , להרגיש בלי לפחד .
בעולם שאני יכולה , פשוט יכולה , והכול .
בעולם שאני יכולה להאמין , להגיד את דברי , לשחרר .
ועוד רגע אני אהיה בו .
אני מביטה אל הים , גדול , צלול , קורא לי לתוכו .
ואז אני צוללת , בטוחה שזה המקום שלי .
אבל פתאום אני מרגישה כבדות , והנשימה שלי נעשית סדוקה .
ואז אני כמעט שמפסיקה לנשום , ומבינה – חייתי באשליה .
אין לי עולם משלי , ואין לי מקום .
אין לי מי שיקשיב לי , ואין לי איך להרפות .
ואז אני עולה למעלה , בכוחותיי האחרונים .
ולפני שאני צוללת ומוותרת על הכול , אני מבינה שלפעמים –
רק צריך לנסות . ואני פשוט לא מתאימה לעולם הזה .
כי לא צריך לוותר , לא לחפש . צריך להישאר , ולנסות לשפר .
צריך לנסות .