Back from the Ashes פרק 32: (ריין) נמאס

בצעתי הכול בצורה אוטומטית. לא באמת שמתי לב לכול מה שקרה סביבי בשיעורים. הגשתי את שיעורי הבית ומלמלתי תשובות כשהמורים פנו אלי אבל הראש שלי היה במקום אחר לגמרי.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על המריבה שהייתה לי עם ג'וש ואריאנה. היו לנו חילוקי דעות בעבר אבל בית היתומים אף פעם לא הוזכר בריבים קודמים. הם ידעו מה הייתה המשמעות של המקום הזה בעיניי. נסיתי להזכיר לעצמי שידעתי שמשהו כזה היה קורה בסופו של דבר אך זה לא גרם למצב הרוח שלי להשתפר.
היום עבר מהר מידי. השיעור האחרון, שיעור ביולוגיה, בדיוק הסתיים. אספתי את חפציי בזריזות, נחוש בדעתי לצאת מהכיתה כמה שיותר מהר. זה היה השיעור היחיד שבו עדיין ישבתי ליד סיירה והיא עמדה לידי עכשיו וסדרה את המחברות בתיק. היא שתקה ואני רציתי לצאת לפני שהיא תחליט שיש לה משהו להגיד לי . תליתי את התיק על כתפי והתכוונתי לצאת מהכיתה כשהרגשתי יד תופסת את ידי. לא הייתי חייב להסתובב כדי לגלות מי זה היה אך הסתובבתי בכול זאת.
"ריין.." אמרה סיירה, קולה רועד " בבקשה תן לי להסביר. אתה לא הבנת נכון"
"אין לך מה להסביר " אמרתי בעודי משחרר את היד שלי ויוצא מהכיתה.
כשהגעתי הביתה אספתי כמה שיותר דברים לתיק הספורט והתיק לבית הספר. אחרי שנעלתי את הדלת התחלתי ללכת למרות שלא היה לי מושג לאן אני הולך. מזג האוויר היה קפוא ורק כמה דקות עברו מאז שיצאתי עד שהתחיל לרדת גשם כבד. כמובן שלא הייתה לי מטרייה אך זה לא גרם לי ללכת חזרה. 'הם לא רוצים אותך ' הזכרתי לעצמי.
הסתובבתי ברחובות החשוכים במשך שעות. הגשם לא הפסיק לרגע והאוויר הקפוא גרם לי לרעוד.
ישבתי על ספסל בפארק כשהגשם הפסיק . ידעתי שהוא יתחיל שוב באותו הלילה וידעתי שאני לא יכול להשאר בחוץ. עברתי על רשימה של אנשים בראשי. למי אני יכול להתקשר? לא לג'וש ואריאנה. ג'ייס -לא. סיירה- ממש לא. אלכסנדר- ממש ממש לא. הוצאתי את הפלאפון שלי כששם עלה לראשי. חייגתי את המספר וחיכיתי.
"אהה אחי מה קורה ?" ענה איידן . הוא התאמן איתי באיגרוף ויכולתי להחשיב אותו בתור חבר טוב. חבר טוב מאוד אפילו.
"איידן אני צריך טובה"
" קרה משהו?" יכולתי לשמוע דאגה בקולו
" זוכר מה שסיפרתי על התחנת משטרה ?"
הוא הבין מיד "ריין" הוא נאנח "הם בסך הכול נלחצו. זה תגובה נורמלית כשאתה מגלה שהבן שלך נמצא במעצר"
" זה לא משנה. לא אכפת להם כמה אני מנסה, הם רוצים שאני אעוף כבר מזמן. אני יכול לישון אצלך או לא ?" לא ידעתי למה התעצבנתי כשהוא ניסה להכניס בי הגיון.
" אני מצטער אחי . נסענו לקרובי משפחה. אני אתקשר לחברים, אני אשאל אותם-…"
" לא, תודה . תהנה עם המשפחה " קטעתי אותו וניתקתי את השיחה. קמתי מהספסל , לוקח את התיקים, והתחלתי ללכת כששמעתי את שמי. הסתובבתי וראיתי את אריאנה וג'וש מולי. הנחתי את התיקים על הרצפה.
" כמה מכל זה שמעתם ?"
אריאנה לקחה צעד לכיווני, דמעות יורדות מעינייה " מתוק לא היה לנו מושג שאתה מרגיש ככה. אתה לא משתף אותנו, לא אומר כלום.."
"את רוצה להגיד לי שלא שמתם לב שאני קורע את עצמי בעבודה ,בלימודים בספורט? " לא הייתה שליטה על הכעס שהתפרץ החוצה "את יודעעת מה ? גם אם לא שמתם לב, מה זה משנה בכלל ? זה לא כאילו אכפת לכם"
עכשיו זה היה תורו של ג'וש לדבר, קולו מוצף רגש בדיוק כמו קולה של אריאנה "ריין אני יודע שהגזמנו עם מה שקרה בתחנת המשטרה אבל אתה לא מבין איך זה הנראה מהצד. אתה לא יכול לדמיין לעצמך כמה דאגנו"
"ג'וש , אתה לא ראיתי את הפנים שלך כשדיברת. אחרי שמעיפים אותך כל כך הרבה פעמים אתה מבין מתי את לא רצוי"
"ריין אתה מוציא דברים לגמרי מפרופורציה !" אמר ג'וש, נסער.
" זה לא קשור רק לתחנת המשטרה! מאז שבית הספר התקשר אליכם ואמר שיש חשדות שאני לוקח סמים אתם מסתכלים עליי בצורה שונה לגמרי! כל הרגשות האלה רק חיכו בפנים במשך שנים ! הם היו צריכים להתפרץ החוצה בשלב מסויים והשלב הזה הוא עכשיו ! כל השנים האלה אנשים רק אומרים לכם שעשיתם איתי טעות, שלא הייתם צריכים לקחת אותי. אני מבין"
אריאנה הסתכלה עליי בפנים שטופים דמעות, מבט מרחם בעינייה. זה גרם לי רק להתעצבן עוד יותר.
" אתם רוצים לדעת למה לא אמרתי לכם כלום ?! כי אני לא צריך שתרחמו עלי ! אני יכול להסתדר לבד !"
המבטים המחרמים לא נעלמו. הם דיברו אך לא שמעתי מילה מהנאום שלהם. לא היה לי כוח לזה יותר. לא רציתי להקשיב להם אומרים לי שהכול יהיה בסדר כי ידעתי שאלה היו שקרים, כי לא האמנתי שאפילו הם מאמינים למילים שיצאו להם מהפה. "ריין תגיד משהו.." שמעתי את אריאנה .
" נמאס לי" הקול שלי נשמע חלש. באמת שכבר לא היה לי כוח להתמודד עם הכול. המבטים שלהם היו מבולבלים. "אני יודע שאין לי שום זכות להגיד לכם את זה אחרי כל מה שעשיתם בשבילי אבל באמת נמאס לי. אני יודע שאני לא מושלם אבל אני באמת מנסה . אני מנסה אבל זה לא עוזר בכולם! אני לא מבין למה כל מי שנכנס לי לחיים מנתק איתי קשר בסוף ומתעלם ממני כאילו אני מצורע ! אולי.. אולי אתם יכולים להגיד לי מה אני עושה לא בסדר כדי שאני אוכל לשנות את זה . אני לא מסוגל להמשיך ככה יותר ! אני לא רוצה להיות לבד! אני רוצה שזה יגמר ! בבקשה תעשו משהו , הכול, רק שזה יגמר! " הקול שלי רעד וכך גם הגוף. המבטים המרחמים חזרו. ג'וש הניח את ידו על כתפי אבל אני העפתי אותה. לקחתי צעד אחורה ונתקעתי בספסל. התיישבתי עליו , מניח את המרפקים על הברכיים וקובר את הפנים בידיים. יכולתי להרגיש מישהו מתיישב ליד. יד אחת חיבקה את מותניי ויד אחרת על היד שלי. לפני הידיים הקטנות ידעתי שזאת הייתה אריאנה . לג'וש לא לקח יותר מידי זמן להניח יד מנחמת על כתפי. אחרי כמה שניות יכולתי להרגיש דמעות זולגות מעיניי אבל לא ניסיתי אפילו קצת לעצור את הדמעות כי לא היה לי אכפת. לא היה לי אכפת שאני מתפרק, נשבר, מתרסק בפעם הראשונה מאז שיחת הטלפון ההיא בבית היתומים. לא היה לי אכפת שאני בוכה ליד אריאנה וג'וש בפעם הראשונה מאז שהם מכירים אותי. הדבר היחיד שהיה לי אכפת ממנו היה שההרגשה הזאת תפסיק. לא רציתי להרגיש כאילו אני לא שווה כלום בעיניי אף אחד , כאילו אין אדם אחד שאכפת לו ממני.
לקח לי כמה דקות להרגע. כשהורדתי את ידיי מפניי עדיין הסתכלתי על הרצפה.אריאנה דיברה , קולה רועד " מתוק תחזור איתנו. תן לנו הזדמנות שניה . תן לנו לנסות להיות משפחה " היא החזיקה את כף היד שלי וכשהרמתי את מבטי והיא חיבקה אותי. היא לא שחררה את ידי גם כשעשינו את דרכינו למכונית, כאילו חוששת שאשנה את דעתי.