המחפשת – סיפור ערפדים חדש! הקדמה + פרק 1: פיילוט

הקדמה:
הוא הביט בי שוב.
גרם לי שוב לאותה תחושה מטרידה ונעימה באותו זמנית.
עורו הצחור ושיניו הצחורות רק גרמו לי להביט בו עוד יותר,להתאהב בו עוד יותר. שיערו השחור כלילה היה טיפה מבולגן ועיניו הכחלחלות לא הפסיקו לנעוץ בי עיניים. נשכתי את שפתי התחתונה בעדינות, היינו במרחק חמישה מטרים אך עדיין יכולתי לתקשר איתו רק בעזרת מבט, לא מה שקורה לי עם טיילור בזמן האחרון.
וכנראה לא משנה מה אעשה אני פשוט לא מיועדת להיות עם טיילור, הוא לא בשבילי.
"הכול בסדר?" שאל טיילור ונגע בכתפי מיד נרתעתי לאחור, הוא גם נבעת מהרתיעה אבל הצלחתי לתקן את זה. –"סליחה. פשוט פעם אחרונה שהייתי פה.." העברתי את ידי בין השערות השחורות שיש לי והתקרבתי אליו שוב, "הכול בסדר." הוא חייך אליי, עיניו היו חומות בהירות ושיערותיו היו שחורות מרוחות בג'ל שיוצר קוץ אחד הוא הושיט לעברי גלידה בצבע ורוד מלוטש ופלט נחירה קצרצרה.
"הכול יהיה בסדר.." תיקנתי, הוא חיבק אותי ונשארתי בזרועותיו, כמה שרציתי להיפרד ממנו לא יכולתי. אז פשוט חיבקתי אותו וניסיתי לאתר את אותו בחור שהבטתי בו לפני כמה רגעים.
הוא לא היה שם. נעלם. ומשאיר אותי נאנחת והולכת בשבילי הפארק יחד עם טיילור.

פרק 1
"פשוט תיפרדי ממנו!" ניסתה לייעץ לי חברתי הטובה אליס, אך כמו תמיד. היא לא הצליחה. היא לבשה מכנס ג'ינס בצבע אפור, קצר עד שעובר את הברכיים שלה כבר. נאנחתי, שוב, היה לה שיער אדמדם ועיניים ירוקות זוהרות, היא הזיזה טיפה את הז'קט השחור שלה לצד כדי שיראו את החולצה הלבנה המיוחדת. וחייכה אליי.
"אני הולכת לנסות.." היא אמרה בתקווה, ג'קסון עבר במסדרון והיא הלכה אליו, היא מאוהבת בו מכיתה ב' אבל איכשהו היא עדיין מסתירה את זה ממנו.
"בהצלחה.." אמרתי חלושות וצעדתי לעבר הכיתה כאשר אני עם התיק השחרחר שלי על הגב. "שיט." נזכרתי שהציוד שלי עדיין בלוקר, מיד התחלתי להתקדם במהירות לעבר הלוקרים הכחולים שהיו שם בשורה איתרתי את הלוקר שלי והתחלתי לרוץ אליו, למרות שזה היה קשה עם נעלי העקב השחורים שלי.
"את עדיין שוכחת ציוד בלוקר?" שאל ברוס, היה לו שיער חום מגולח ועיניים כחולות בהירות בנוסף, היו לו גם מן קעקוע שחור על הכתף בצורת חותם. יכולתי לראות אותו בגלל החורים שהיו בז'קט שהוא עטה על עצמו.
"אתה עדיין דפוק?" עקצתי, הרגשתי שהייתי חייבת לעשות את זה.
"אוי ג'ס אל תיקחי את זה קשה." פתחתי את הלוקר בעצבנות והוצאתי את ציוד המתמטיקה שלי. שנאתי שהוא היה קורא לי ככה למרות שכולם היו קוראים לי ככה אני שנאתי שהוא היה קורא לי ככה, הוא תמיד אומר את זה בזלזול ומגעילות יתר על המידה.
"לך תזדיין." נעלתי את הלוקר והלכתי לעבר הכיתה בפסיעות חדות ומהירות.

"מהי בעצם תורת היחסות של איינשטיין?" אוי תסתמי כבר, רציתי לצעוק לה את זה. כנראה אין לי מספיק אומץ לעשות את זה, אני מחכה בקוצר רוח לשיעור הרביעי, אמרו שמגיע תלמיד חדש לכיתה שלנו.
"אנא, הוציאו עכשיו כלי כתיבה והכניסו את כול מה שלא קשור לבוחן פתע שאני אחלק לכם עכשיו." היא הביטה בי כול אורך המשפט, -"נו רציני.." נערים מהכיתה שלי החלו להתעצבן עליה,
"יש לכם 30 דקות לעשות את המבחן, כול דיבור יורד בחמש דקות מהשיעור." היא אספה את שיערותיה לקוקו מתוח והתקרבה עם הבחנים, כול הכיתה שתקה מהפחד לעשות מבחן ב10 דקות, היא הניחה את המבחן על השולחן שלי והתחלתי לענות על השאלות,
"מי היה איינשטיין?" קראתי בלב, היו כמה אופציות לשאלה
א. תסתכלי
ב. לצד
ג. שמאל
הייתי בטוחה שאני משתגעת, החלטתי להתעלם מהשאלה ולעבור לבאה בתור, אולי אני מדמיינת. שאלה הבאה הייתה: "למה את לא מסתכלת שמאלה לעזאזל?" עכשיו ממש נבעתי, הבטתי בפחד לצד שמאל, אל החלון שם יותר נכון במרחק של 10 מטרים נעמד מישהו, הוא נשען על העץ האלון שהיה לידו והוא מביט בי ברצינות,
עברתי לשאלה הבאה שאולי יכולה לרמז לי מי האדם הזה, -" תמסרי לאח שלי שאני בדרך." קראתי את השאלה והבטתי שוב שמאלה, הפעם הוא לא היה שם. רק תפוח אדום היה זרוק על העשבים. ואני עוד השתגעתי מזה שהצלחתי לראות אדם במרחק 10 מטרים אבל שאלה אמיתית לא יכולתי לראות שהיה במרחק מטר ממני.
"להניח עפרונות נגמר הזמן." אמרה המורה בלא הגיון, אין מצב שעברו שלושים דקות מבלי שמתי לב. מצמתי פעם אחת וראיתי שכול השאלות פתורות, אבל איך? לא עשיתי שום שאלה.
את הבוחן שלי היא לקחה אחרונה, היא הביטה בעיניה החומות זהובות וחייכה אליי,
"העלמה יאנג, את מדהימה.." רציתי לשאול אותה על מה בדיוק היא אמרה את זה אבל היא ענתה למרות שלא שאלתי.
"המאה הראשון בכיתה הזו!" כולם מחאו כפיים ללא התלהבות מלבד טיילור שמחא כמו משוגע.
יכול להיות שהשתגעתי סופית? שאיבדתי את זה? שירדתי מהפסים?
**
הצלצול צלצל להפסקה, מיד זינקנו כולם מהכיסאות ויצאנו מהכיתה.אליס דיברה עם ג'קסון, טוב יותר נכון גמגמה, הוא לא הצליח להבין מה היא רוצה ממנו, וכאן אני נכנסת.
"החברה שלי כאן." אמרתי והנחתי את ידי על כתפה, היה לה פרצוף של מה את עושה, -"רוצה לדעת אם אתה רוצה ללכת לאכול איתה גלידה, ואולי יתפתח מזה משהו מיוחד." היא החלה להסמיק בצורה מבחילה, בצבע סגלגל ורדרד כזה.
"אוקי, נשמע טוב." הוא משך בכתפיו והלך משם. אליס כמעט התעלפה לי שם "אבל אני שונאת גלידה." היא התלוננה. "תודי לי אחר כך." לחשתי לה והלכתי אל הלוקר להשים את הציוד שלי שם.
"את החברה הכי טובה שיש" אהבתי את ההתחנפות שלה, צעדתי לעבר הלוקר שאותו נער מהקרנבל שהבטתי בו שהייתי עם טיילור נשען לי על הלוקר, הוא לבש חולצה קצרה בצבע חאקי שמבליטה את הקוביות שלו. עיניו הצליחו להינעל עליי שוב.
ושוב אותה הרגשה חמימה, הפעם החלטתי להתקרב אליו כאילו מה כבר יקרה. כול צעד רצה להתרחק משם עוד יותר אבל המשכתי להתקרב עד שהגעתי למולו,
"היי" הוא אמר והביט בי שוב, -"היי." התחלתי להסמיק, מפגרת שכמוני.
"אני התלמיד החדש, כריס." הוא הושיט את ידו ללחיצת יד, לחצתי לו את היד ולא רציתי לעזוב אותה. עורו היה קריר אבל בכול זאת נטשתי את היד, שתקתי.
"זה הזמן שאת אומרת את השם שלך.." הוא החל לרמוז לי,
"הוי נכון," התחלתי לצחקק, -"שמי ג'סיקה, אבל תקרא לי ג'ס."
"אוקי, ג'ס." הוא אמר והיה הבדל משמעותי באיך שהוא אומר את זה לאיך שברוס אומר את זה. בחמימות וברוגע, "אתה נשען לי על הלוקר אז אם אפשר.." הצבעתי על הלוקר לכמה שניות, הוא פלט נחירה,
"אה כן.. סליחה." הוא ירד מהלוקר והנחתי את הציוד בתוכו. כריס הלך לעבר הכיתה והרגשה חמימה נמצאה אצלי בלב.
והיא לא הולכת.

השיעור הרביעי התחיל, המורה נכנסה יחד עם כריס. לא יודעת למה הסמקתי אבל זה קרה, והשפלתי את מבטי לרצפה כדי שאני לא אביט במראה שלו שוב, המראה השרירי והעור הלבן להפליא שלו. והשפתיים שפשוט חייבים לזנק עליהם כדי להרגיש את הטעם שלהם.
"תכירו את התלמיד החדש, כריס וולנטרין" המורה הציגה אותו בפנינו, הייתי חייבת להרים את מבטי אליו ואיכשהו שמלא בנות הרבה יותר יפות (וכוסיות) ממני הביטו בו ורצו לנשק אותו ומי יודע מה עוד, אבל הוא רק הביט בעיניים שלי וחייך,
"המקום הפנוי היחידי שיש הוא ליד.." אמרה המורה ועברה עם האצבע שלה על כול הכיתה,
"בבקשה שהוא לא יעבור לידי.." לחשתי מספר פעמים, כי אז הייתי חייבת לסבול את היופי שלו כול השיעורים.
"ליד ג'סיקה." שיט!
הוא חייך חצי חיוך, והתקרב התמקמתי על הכיסא והוא התיישב לידי.
"ברוכה הבאה לתיכון המילסטון סיטי." חייכתי חיוך ביישני לעברו, הוא חייך גם והסיט את מבטו באיטיות לעבר הלוח. הבטתי לאחור, לעבר טיילור.
הוא הביט ממש אל תוך עיניי, המבט שלו גרם לי כמעט להוריד לעצמי דמעות, הוא נד באיטיות והשפיל את מבטו. "יופי של התחלה תפסת כאן.." הייתי צינית, אבל הוא לא הבין את הציניות שלי.
"תודה."
אחרי שעתיים של תחושת פרפרים בבטן והתכווצויות מיופיו הרב היה צלצול, לקחתי את התיק שלי וקמתי מהכיסא. התקדמתי אל הכניסה לכיתה שהמטרה שלי הייתה לצאת מהכיתה.
הבטתי לאחור שם היה כריס, הוא עומד בצורה שלווה ורגועה כול כך, והוא מביט בי. –"ביי." פלטתי וקולי רעד טיפה, החזרתי את מבטי לעבר היציאה ושם התייצב טיילור עם התיק על הגב.
"טיילור." חיבקתי אותו, אבל ההרגשה אפילו לא שחקה את תחתית ההרגשה כאשר כריס רק התקרב אליי, -"פשוט תרדי ממני" הוא הרחיק אותי ממנו, "מה?"
"תיפרדי ממני כבר! הרי את לא אוהבת אותי, את שונאת אותי. אני כמו הכלבלב שלך שצריך לעשות את מה שאת רוצה, אבל נחשי מה את הכלבה כאן! כלבה דוחה שאפילו לא שווה לירות לכיוון שלה. אז בואי אני אוריד ממך את הנטל שהוא אני. אני שונא אותך, את מגעילה ודוחה וכול רגע הכי קטן את הולכת עם אליס ומספרת לה כמה את שונאת אותי, וכמה את רוצה להיפרד ממני. אז אני נפרד ממך, כלבה. לכי תהיה עם הכלב שלך," הוא כיווץ את ידו לאגרוף והתנשף במהירות, רציתי שהוא ייפרד ממני, אבל לא ככה. ראיתי את הצד הרשע שלו, את הצד המפחיד שלו.
"בן זונה." סטרתי לו והלחי שלו נשמט לאחור, -"שתבין שאיבדת את הדבר הכי יקר בעולם אני כבר לעולם לא אסלח לך." הוא נשאר באותה פוזה של הראש הנשמט,
ואני רק הורדתי דמעה מעיני הימנית והלכתי, כאשר כריס נמצא מולי, במרחק של 4 מטרים. הסתתי את מבטי ממנו וירדתי במדרגות.

נקודת מבט ג'רמי
…."שאיבדת את הדבר הכי יקר בעולם אני כבר לעולם לא אסלח לך.".. שמעתי את מילותיה של ג'סיקה והבטתי במסך הטלוויזיה הגדול שבו מוקרן 24/7 את בית הספר ומתמקד יותר בג'סיקה, ליד המסך היה עוד מסך שהקרין כמה חדרים באותו רגע, הוא הקרין את החדרים בביתה של ג'סיקה.
"תעזבו אותי.." שמעתי את קולו הלחוץ של הערפד שמנסה להיאבק בקלייטו ובג'ונסון, שני הציידים המובחרים ביותר, הם הידקו את אחיזתם בזרועותיו הדקות והושיבו אותו על הברכיים.
"אתה יודע מה זה המשחק שחמט?" שאלתי אותו ברוגע לאחר שהוא הפסיק להיאבק בהם, -"אתה גם ככה רוצה להרוג אותי אז זה לא משנה, אני לעולם לא יספר לך איפה מקדש הדם." הוא ניסה לברוח אבל הוא לא הצליח, הסתובבתי אליו וצעדתי באיטיות לעברו, רגליו רעדו ושיניו צקצקו. היה לו שיער ג'ינג'י מתולתל ומבולגן, עיניו ירוקות וקטנות ועורו היה קר כקרח וצחור כלבנה.
"אני רק שאלתי אם אתה יודע מה זה המשחק שחמט. אז אמור לי, אתה יודע?" שאלתי אותו, הוא נד בראשו באיטיות, -"משחק אסטרטגי. שלא משנה מה אתה עושה, אי אפשר לחזור אחורה. משחק שפירושו לנצח הוא לקחת שבויים, את החיילים של השחקן. אך רק מי שבאמת מתמחה במשחק יכול לגלות איזה קל זה לעשות "שח" ו "מט" " הסברתי לו וחייכתי חצי חיוך,
"ואני, מתמחה במשחק, וגם בעולם האמיתי כי לא משנה מה אני אעשה ולא משנה כמה תהיה חזק, אני אשיג את מבוקשי אז אמור לי איפה המקדש ואני אחוס על חייך," הוספתי בערמומיות,
"אתה צריך את המחפשת בשבילו, רק היא" הוא הצביע עם ראשו על מסך הטלוויזיה שבו היה מוקרן את ג'סיקה בחדר, "יכולה למצוא את המקדש, אפילו אני לא יודע איפה המקדש הזה.." קולו רעד בפחד,
"אתה מפחד?" שאלתי אותו, הוא הנהן במהירות,
"יופי." חייכתי והכנסתי את ידי בחוזקה אל תוך חזהו אחזתי בליבו ותלשתי אותו מהגוף שלו, הוא המשיך לפעום, ומלא דם נטף על ידי, קיילטו וג'ונסון שחררו את הערפד והוא נפל על רצפת הברזל.
"הו ג'סיקה מארי יאנג, את לא יודעת מה עומד לבוא עלייך.."