זוהר קפוא – הקדמה.

"יש לזה שם?" שאלתי והסתכלתי על הזוהר היפהפה.
"לא." ענה האיש לידי. עיניו הירוקות נצצו באפלולית. "אנחנו פשוט קוראים לזה מקרה מיוחד. הוא ייעלם עד הבוקר."
רציתי לגעת בקרח שמולי, אבל פחדתי להרוס אותו. האיש הניח את ידו על כתפי וסימן לי שהגיע הזמן ללכת, הזדקפתי ועליתי בחזרה על המזחלת. גור האסקי לבן הרים את ראשו כשהתיישבתי על המזחלת, ליטפתי את ראשו.
"זה בסדר, ווטי." אמרתי לכלב. "אנחנו כבר חוזרים."
כלבי ההאסקי משכו את המזחלת קדימה במהירות, הורדתי את כובע המעיל שלי ונהנתי מאוויר הלילה הקריר. הגענו לביתי מהר. ירדתי מהמזחלת ופניתי לאיש. ראיתי אותו כבר עשרות פעמים אבל הוא נראה שונה הלילה. הזקן השחור שלו היה פרוע מהרגיל, עיניו הירוקות היו עצובות, אבל הוא התנהג כאילו דבר לא קרה.
"תודה לוגאן." אמרתי לאיש.
האיש חייך בתגובה והוריד את הכלב הלבן מהמזחלת.
"ניפגש בשבוע הבא," ענה לוגאן בשלווה. "רק אל תספרי להורים שלך. אסור להם לדעת."
הנהנתי וצפיתי בו מתחרק עם המזחלת. ווטי התהלך לידי בחוסר סבלנות, ציחקקתי וליטפתי ליד אוזנו. פניתי לבית שלי ופתחתי את הדלת בשקט.